אני מקדימה ואומרת שכמו תמיד, גם הפעם אני לא מתיימרת להגיד לכן מה נכון ומה לא. כמו שכבר אמרתי בעבר, אני רק משתפת אתכן בחוויות ובמחשבות שלי ובכלל, הנושא הזה של טלוויזיה לתינוקות כן או לא, כל כך שנוי במחלוקת ואני רק בעלת עוד דעה אחת מבין אלפי אחרות.

אני בטוחה שגם אתן עברתן את שלב ההתלבטות בעניין טלוויזיה לתינוק שלכן ויותר מזה אני מניחה שכמו אצלנו הנושא עולה וחוזר כל פעם מחדש. אני ואישי החלטנו עוד לפני שניצן נולד, שאין שום סיבה לחשוף אותו לטלוויזיה לפני שהוא מבין בכלל מה זאת טלוויזיה. כך באמת עשינו בהתחלה ואת הדיסק הראשון שהוא קיבל מהדודים (בייבי מוצרט) שמרנו בצד, בהמתנה לרגע הנכון.

עברו כמה חודשים וניצן שהיה סרבן שכיבה על הבטן ידוע, התקשה מאוד עם משימת הרמת הראש. אחרי ש”קיבלנו על הראש” מאחות טיפת חלב על כך שאנחנו לא עובדים עם ניצן על הרמת הראש, לקחנו עלינו את המשימה ברצינות, למרות שבדרך כלל אני מנסה להתייחס אל ההערות האלה בערבון מוגבל.

כשחזרנו הביתה מיד השכבנו את ניצן על הבטן. הוא החזיק מעמד בדיוק שלוש שניות והחל להתלונן. אישי ניסה לשעשע אותו עם רעשנים שזה עתה רכשנו למען מטרה זו, בעוד אני מהצד חושבת מה לעשות. לפתע צץ רעיון במוחי – אולי נשים לו את הדיסק המדובר בדי.וי.די?

אישי זרם עם הרעיון וברגע שהדיסק החל להתנגן בחלל החדר, ניצן הרים את הראש כמו שמעולם לא הרים והסתכל לכיוון הטלוויזיה. בפעם השניה זה כבר לא עבד, אבל אצלנו זה שיחרר איזשהו מחסום. מאז הפעמים היחידות שניצן רואה טלוויזיה, זה לפעמים כשאחד מאיתנו משחק איתו בסלון והשני נח מול הטלוויזיה, אז ניצן מעיף מפעם לפעם מבט אל המסך ו…כשאני קוצצת לו ציפורניים, יש לנו טקס קבוע, אני שמה את בייבי מוצרט בדי.וי.די, מושיבה את ניצן על ברכיי, מספרת לו קצת על מה שהוא רואה, אתן יודעות, רכבת, דובי, ובו זמנית אני קוצצת לו את הציפורניים המינייטוריות שלו.

כן, אנחנו עדיין בדעה שחוץ מנסיבות מיוחדות אין באמת שום סיבה שהוא יראה טלוויזיה. לפני כמה ימים היתה לי שיחה שהתמקדה ב”כוכב” טלוויזיה ווידאו לילדים, שמו לא רלוונטי, אבל עסקה בגדול בנושא הטלוויזיה. אני תרמתי לשיחה את דעתי הנחרצת בעניין ויתר הנוכחים תרמו גם הם מדעתם. הדעה המנוגדת לשלי הייתה, שזה בסדר גמור לתת לתינוק לראות טלוויזיה כמה שהוא רוצה ומה שהוא רוצה ושגם אנחנו גדלנו ככה ויצאנו בסדר גמור. אני כמובן המשכתי להחזיק בדעתי ובסופו של עניין כל אחת מאיתנו קיבלה את זה, שלכל אחת יכולה להיות דעה אחרת בעניין וכמובן שכל אחד בוחר לגדל את ילדיו בדרך שלו.

למרות הכל, ביום המחרת החלו שוב לעלות ספקות בליבי. אני הרי לא מסתפקת אף פעם במה שנתון, אני אוהבת לבדוק ולחקור וכך התחלתי לחקור את הנושא לעומקו. נזכרתי במה ששמעתי מזמן מכמה מדריכות ליווי התפתחותי, על עודף אינפורמציה לתינוק ועל כך שזה הופך את הקטנטנים לפחות שקטים, אבל רציתי להבין את זה יותר.
נכנסתי כמובן לאינטרנט וגיליתי שהרשת מוצפת במאמרים בנושא. ניסיתי להיות כמה שיותר אובייקטיבית ולא להביא את הדעה שלי לחיפוש, אבל לא משנה איך חיפשתי ובאילו מילות מפתח השתמשתי במנוע החיפוש, באף אחד מהמאמרים שהעליתי בחכתי לא מצאתי נימוקים בעד חשיפה של הקטנטנים למסך הקטן. מה שכן מצאתי למכביר, הם מאמרים נגד צפייה בטלוויזיה ע”י תינוקות, בין אם זה מאמר קצר ומדויק של שי זילברבוש, אבי שיטת צעד ראשון ובין אם אלה מאמרים של אחרים, למשל על הקשר בין הפרעות ריכוז בהמשך חייהם של הקטנטנים וצפייה בטלוויזיה בינקותם. אפילו מצאתי תקציר דו”ח של “האיגוד האמריקני לרפואת ילדים” אשר ממליץ כך “ילדים מתחת לגיל שנתיים אינם צריכים לצפות בטלוויזיה כלל, אפילו לא ברחוב סומסום”.

בנוסף דיברתי על כך עם חברות שלי בעלות ניסיון, שמהן שמעתי דעות מגוונות ונזכרתי איך באחד ממפגשי סדנת “לדבר מהבטן” עם רותי כבודי, העליתי את נושא טלוויזיה לתינוקות ורותי אמרה אז שלדעתה כל דבר אשר נעשה במינון נכון ומתאים להורים ולתינוקות, הוא בדרך כלל בסדר.
בסופו של עניין כל החיפושים, הבדיקות, התהיות, השאלות והתחקירים שלי, רק חיזקו את תפיסתי הראשונית, רק שחזרתי אל דעותיי בתחושה שאני עם יותר ידע ואחרי מחשבה.

אז מה שבעצם אני ממליצה שתפיקו מהטור הזה, הוא לאו דווקא תשובה לשאלה אם כן או לא לתת לתינוק שלכן לצפות בטלוויזיה, כי למרות שהבנתן שיש לי דעה בנושא, אין לי תשובה.
כל מה שאני כן ממליצה, הוא שלא תיקחו כל דבר כמובן מאליו, במיוחד לא כשמדובר בתינוקות הקטנים שלכן. כנסו קצת יותר לעומק הנושאים שעל הפרק, תקשיבו לדעות של אחרים במיוחד של כאלו עם ניסיון, תחפשו באינטרנט, תקראו מאמרים בנושא, ספרים וכל מקור מידע רלוונטי אחר ואחר כך תחליטו על פי מיטב הבנתכם.
גם אחרי שהחלטנו, מותר לנו לשנות את דעותינו ומותר לנו להגיד שטעינו ואנחנו גם חייבות לקבל את העובדה שלא כולם חושבים כמונו ושיכול להיות שתהיינה, אפילו רצוי, כמה דעות ואת זה כדאי שננחיל גם לקטנטנים שלנו, שבחיים הכל נזיל ולא בהכרח שחור או לבן, בדרך כלל יש גוון כלשהו של אפור…

אז תמשיכו לגדל אותם בנחת, בסבלנות ובסובלנות,
בינתיים להתראות עד הפעם הבאה.

ובקשה מכן
אם ראיתן משהו זול במיוחד, אם נתקלתן במבצע מטורף או הייתן בחנות שחובה לבקר וגם אם בא לכן שאבדוק משהו עבורכן, כיתבו וספרו לי על כך למייל oritchg@gmail.com.

אורית חיים ג.
לקריאת הטורים הקודמים הקליקו – הטור של אורית