חזרה
המשך סיפור לידה של רוני

“מיילדת טובה זו מתנה משמיים” – על המיילדת סיגל רשף, חדר לידה תל השומר

19:00 – מגיעים לתל-השומר. מוסרת פרטים בקבלה. נשלחת לעשות בדיקת שתן. מחכים.
כעבור כשעה קוראים לי ומכניסים אותי לחדר לידה טבעית – חסרים להם חדרי קבלה אז הם משתמשים בחדרים האלה לקבלה. המיילדת מחברת אותי למוניטור. מגיע רופא ומקשיב לסיפור. מציץ לי בין הרגליים עם מנורה מיוחדת וקובע שאכן זו ירידת מים. קורא את תיק ההריון. הולך. חוזר. מתחיל לדבר – חיכיתם המון זמן להגיע לבית-החולים ויש כבר ירידת מים של המון שעות. יש סיכון לזיהום. ממליץ על זירוז ועירוי עם אנטיביוטיקה. בעלי מסרב – לידה עם פיטוצין זה מאד כואב, הוא אומר. אני לא רוצה שהיא תסבול כל-כך.

הרופא מנסה לשכנע ומבטיח שהם מאד ליברליים עם אפידורל בתל-השומר. בעלי ממשיך להתעקש. הרופא ממשיך להתעקש גם כן ומסביר שתפקידו כרופא לדאוג לתוצאה – תינוק בריא ואמא בריאה, החוויה והתהליך פחות מעניינים אותו. לפחות הוא כנה. לבסוף הוא אומר “טוב, אני שולף את נשק יום הדין. התינוק שלכם מאד קטן. לידה זה דבר טראומטי לכל תינוק. לתינוק כזה קטן עם סיכון של בעיה בלב וסיכון של זיהום בעקבות ירידת המים הארוכה זה יכול להיות יותר מדי. אתם מסכנים את התינוק שלכם”.
בעלי עדיין מתעקש – אנחנו רוצים עדיין לחכות – עוד שעה לראות אם משהו יתפתח. הרופא אומר שהוא לא מאמין שמשהו יתפתח אחרי שכל היום לא התפתח, אבל עוד שעה לפה או לשם זה לא משנה, אז שנחכה שעה.

בעלי שם דיסק ואני רוצה להחליף בגדים – לא נוח לי. המיילדת מגיעה ומודיעה שכיוון שאנחנו לא מתחילים לידה היא צריכה את החדר ושנחכה במסדרון. עמוס שם. חברת האנשים האחרים לא נעימה לי. אני מוצאת פינה שקטה ומתישבת על הריצפה. השומר נחרד והולך לצעוק על משפחות היולדות האחרות שיפנו לי מקום על ספסל. אני מתעקשת להשאר הרחק מיתר האנשים. מישהו מביא לי מגבת לשבת עליה, ותוך דקות המגבת רטובה. שומר נוסף עובר ונחרד לראות אותי על הריצפה. הוא נעלם לכיוון חדרי הלידה הטבעית וחוזר כעבור דקה עם כדור פיזיו – אני יושבת על כדור הפיזיו במזדרון ומרגישה אומללה. כלום לא קורה. מדי פעם נהיה לי לא נוח ואני צריכה לקום מהכדור.

הזמן עובר. יותר משעה. הרופא והמיילדות מתעלמים מאיתנו למרות שציפיתי שמיד בתום השעה יופיע לי רופא עם מזרק פיטוצין ענק ביד ויודיע לי ש- time’s up. אני מתחילה לשים לב שה”לא נוח לי” כבר ממש כואב, ושזה קורה כל כמה דקות. אני מנסה לתזמן – נראה כמו כל 6 דקות. צירים?

אני אומרת לבעלי שנמאס לי – כלום לא קורה והלחכות הזה מתיש אותי. רוצים פיטוצין -שיהיה פיטוצין, רק שנתקדם כבר. הוא הולך להודיע לרופא. קוראים לי לבדיקה. הרופא שואל אם אני כבר מוכנה לזירוז ואני אומרת שכן, למרות שאולי כבר לא צריך, כי נראה לי שהתחילו צירים. הוא בודק אותי ומודיע שיש לי פתיחה של 3 אצבעות – אני נשלחת לחדר לידה להתכונן ללידה.

לחדר הלידה נכנסת המיילדת – סיגל רשף. היא מסתכלת עלי ואומרת לי שתהיה לי לידה קלה – היא רואה את זה עלי. לי כבר ממש כואב ואני לא מאמינה לה. היא שולחת אותי לעשות חוקן ולהתקלח. אני קוראת לה אחר-כך ואומרת לה שנורא כואב לי. היא שואלת מה אני רוצה ואני עונה – אפידורל – אבל מסבירה לה שאני נורא פחדנית ופוחדת מאד ממחטים. מכיוון שאני סובלת נורא ממחטים כל זמן שהם בתוך היד שלי, היא מציעה להכניס את העירוי בגב הזרוע ומסבירה שזה יכאב יותר בזמן הכנסת המחט אבל ארגיש את זה פחות אחר-כך. אני מסכימה. היא מכניסה את העירוי והולכת לקרוא למרדים. אני סובלת – גלים של כאב שמתחילים בגב התחתון ועוברים לבטן התחתונה.

סיגל חוזרת ומעודדת אותי לקום ולהסתובב בחדר ומזכירה לי איך לנשום. הולכת שוב. אני רוצה למות. ושכולם ימותו. סיגל חוזרת ואני מסבירה לה שיש אנשים שפשוט לא נועדו להיות אמהות כי הם לא יכולים לעמוד בכאבי לידה – ואני אחת מהן. What the hell was I thinking כשחשבתי שאני יכולה ללדת? סיגל אומרת לי לתת לגוף לנוח בין ציר לציר, ואני מסבירה לה שאין “בין ציר לציר” – הצירים כבר עולים אחד על השני. אה, ואני רוצה למות. ושבעלי ימות. ושכולם ימותו. אבל אני קודם. סיגל הולכת לזרז את המרדים.

ופתאום אני מרגישה שאני ממש, אבל ממש, צריכה קקי. עכשיו. אני אומרת לבעלי והוא אומר לי שזה בסדר ושזה טבעי. אני אומרת לו שזה לו בסדר ושיקרה לסיגל. סיגל מגיעה, עוזרת לי לעלות על המיטה כדי שתוכל לבדוק אותי ואז אומרת “אני רואה את הראש. תלחצי!”
אני: “מה ללחוץ? מה אם האפידורל שלי? הרופא הבטיח לי אפידורל!”
סיגל: “אין לך זמן לאפידורל. התינוק כבר יוצא. תלחצי”.
אני: “אני לא יולדת בלי אפידורל! לא יכולה”
סיגל: “את יולדת את התינוק הזה עכשיו, בלי אפידורל. את יכולה ואת מסוגלת. תלחצי.” זה הזמן לציין שסיגל היתה מדהימה – היכולת להיות חמה, תומכת, מפרגנת וגם אסרטיבית בו זמנית היא כשרון אמיתי. אין לי מושג איך הייתי שורדת בלעדיה.

פתאום אני נזכרת שהבאנו שמן (אותו שמן של העיסוי שתכננו להתחיל לעשות…) ואני אומרת לבעלי שיתן אותו לסיגל. סיגל מורחת שמן ואני שואלת אם ללחוץ – כן! אני לוחצת וסיגל אומרת שהראש כבר בחוץ ושואלת אם אני רוצה לגעת בו – “לא! רק תוציאי אותו כבר”.
סיגל אומרת שאני אוציא אותו. אני לוחצת שוב ומשוכנעת שהראש תקוע ומשהו לא בסדר. סיגל ובעלי מרגיעים אותי שהראש זז והכל בסדר (לא מאמינה!). עוד שתי לחיצות והוא בחוץ ואני מרגישה הקלה עצומה (לסיכום – מרגע שהתחילו צירי הלחץ ועד שהתינוק בחוץ עברו כ-10 דקות ו-5 לחיצות). סיגל מניחה אותו על בטני וחותכת את חבל התבור ומתנצלת שהיא חייבת לקחת אותו לבדוק אותו כי הוא נורא קטן. בעלי הולך ומציץ עליו.

רופא נכנס ומאשר את החלטתה של סיגל – פגיה כי הוא שוקל רק 1.708 ק”ג. סיגל נותנת לי אותו, עטוף בשמיכה רק לנשיקה אחת לפני שהיא לוקחת אותו. בעלי מצלם. הדקה איתו מתארכת ואני לא יודעת מה לעשות כי כבר הכנתי את עצמי לזה שלוקחים לי אותו. עוד נשיקה ובעלי וסיגל לוקחים אותו לפגיה ואני מתקשרת להגיד לאמא שלי שהיא סבתא.

סיגל חוזרת ומכניסה פיטוצין לעירוי ועוזרת לי “ללדת” את השילייה. הרופא מגיע, בודק את השילייה ואומר מזל-טוב (אני נזכרת בשרי שאמרה בקורס הכנה ללידה, שאומרים מזל-טוב רק אחרי שהשילייה נבדקת ונמצאת שלמה). בעלי חוזר והרופא בה לתפור אותי – כמה תפרים פנימיים וכמה חיצוניים. מתברר שתינוק קטן זה לא ערובה לצאת בלי קרעים L. זריקות ההרדמה וגם התפרים עצמם כואבים בטירוף. הרופא מסיים. סיגל שואלת אם אני רוצה כוס תה. אני מופתעת. איזה הצעה בריטית J. סיגל שולחת את בעלי להכין לי תה.

מתחילים לנקות סביבי. השעה 01:30 לפנות בוקר. סיגל מציעה לי להתקלח בחדר לידה כי במחלקה לא תהיה אחות פנויה ולא יתנו לי להתקלח לבד. היא נכנסת איתי למקלחת ועוזרת לי להתקלח – אפילו מסדרת לי את הפדים בתחתונים. אין חדרי התאוששות פנויים אז אני עוברת לכורסה בחדר הלידה עד שבאים לקחת אותי למחלקה.

מכניסים אותי לחדר עם עוד יולדת שכבר ישנה, ואני מנסה להיות בשקט ולא להעיר אותה. בעלי משיג כסא גלגלים ולוקח אותי לפגיה לראות את החתלתול – הוא קטנצ’יק. לובש חיתול בלבד. שוכב לו באינקובטור. ואני מפחדת להכניס יד ולגעת בו, אבל חייבת. חוזרים לחדר.

04:00 בבוקר. אני שולחת את בעלי הביתה להתקלח ולנוח. מנסה לישון ולא יכולה.
05:30 השכמה – כל האמהות נקראות ללכת לקחת את התינוקות שלהם. אבל שלי בפגיה ואני לא יכולה לקחת אותו. יושבת במיטה חסרת אונים, ולבסוף מחליטה לנסות למצוא את דרכי לפגיה ולהגיד לגור בוקר טוב. האחות בפגיה מזהה אותי ומופתעת מנוכחותי שם – למה את לא נחה?

סוף הסיפור:
עברתי למלונית עוד באותו יום אחרי שהרופא התלהב מהמהירות שבה התכווץ לי הרחם וכמה נהדרים נראים התפרים שלי…
רוני נשאר בפגיה 17 יום ושוחרר הביתה. הוא עדיין קטנציק (האחוזונים זה משהו שאנחנו יכולים רק לשאוף אליו…) אבל חיוני, אקטיבי ומתפתח יפה. הוא התחיל השבוע גן ומשתלב בו נהדר.

במבט לאחור אני יודעת שהיתה לי לידה קלה ומהירה כמו שסיגל ניבאה. בזמן אמת זה היה טראומטי נורא. הרגע שהבנתי שזה באמת קורה היה מפחיד מאד, והרגע שבו הבנתי שאני לא הולכת לקבל אפידורל היה מבעית. אני אומרת לעצמי שעד עכשיו הייתי עסוקה מדי בתינוק כדי לכתוב את הסיפור, ואולי בעצם עוד לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה עד עכשיו.

התובנות שלי:
1. צריך להתכונן לכל האופציות
 – מתברר שצדקתי כשהקשבתי בשיעור על לידות טבעיות, אפילו שלא באמת חשבתי שיש סיכוי שאצטרך את זה…
2. לא להיות שאננים – דברים בהחלט יכולים לקרות לפני שמצפים להם.
3. הממממ…. כנראה שלא מומלץ להיות 15 שעות עם ירידת מים לפני שמגיעים לבית החולים. לנו זה עבר בסדר, אבל יש בזה סיכון ולא הייתי חוזרת על זה שוב. אגב, בסוף לא קיבלתי אנטיביוטיקה ואין לי מושג למה.
4. מיילדת טובה זו מתנה משמיים – לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלי סיגל! אם הייתי יכולה לבחור מיילדת הייתי בוחרת רק בה!

כתבות נוספות

שרי קרוכמל

לפני “אודות”, נתחיל ב”תולדות”… הקשר הראשון שלי עם עולם הרפואה והבריאות החל  בצבא. קורס חובשות, קורס חובשים תעופתיים ושרות כחובשת


תיקון חווית לידה


מיילדת

מיילדת – מיילדות ברוכות הבאות אל דף מיילדת – מתחם המיילדות באתר אמא אדמה – הריון, לידה והורות. באתר אמא אדמה יש מקום לכולן, יש פינות,


    השאר תגובה

    03-3810022

    רחוב הבנים 14, כניסה ב’, הוד השרון





    ©All rights reserved to Ema Adama