חזרה
חווייה מתקנת בלידה שלישית

לידה עם הדולה אורנית מזרחי

לידה ראשונה הסתיימה בנתוח עקב חוסר התקדמות.

לידה שניה הסתיימה בואקום בגלל בצקת בצלקת מהנתוח.

הנה סיפור הלידה השלישית הנפלאה והמעצימה של ט. ו-ע. :

סיפור הלידה של ד. מ. (לידה 3)

נדלג על אירועי ערב קודם, שבו אבא ואמא השאירו את הילדים אצל סבא וסבתא, ועשו כיף חיים, אכלו טוב וכו’ והלכו לישון רגועים ומסופקים.

בבוקר קמתי קצת לפני 7:00 עם התכווצות, דומה מאד למה שהיה עד אז אבל בכ”ז שונה – הכאב היה הרבה יותר חד. אחרי כל אכזבות השבוע שעבר, לא הייתי בטוחה שזה זה. אחרי קצת יותר מחצי שעה – עוד התכווצות, יותר כואבת. אולי בכ”ז משהו מתחיל. נכנסתי להתקלח, יצאתי מהמקלחת – מדי פעם התכווצות, שאני צריכה כבר להשען על משהו כשהן קורות. זה נראה מבטיח, אבל עדיין מסרבת להאמין.

בשעה 8:15 מתקשרת לאורנית. יש צירים , עוד לא הצלחתי לתזמן בדיוק, נראה שזה בכוון הנכון. ההוראה – לתזמן, ואם הם במרחק 1/4 שעה אחד מהשני לצאת להליכה של כחצי שעה. לדעתי הם כבר במרווחים של 10 דק’ אבל בגלל שלא בטוחה לא אמרתי כלום. מיד אחרי השיחה מתחילה לתזמן – הצירים יותר ברורים, והם כל 6 דקות בערך. מתחילים להתארגן לתזוזה, כי אני מעדיפה לנסוע כל עוד הצירים במרחק 6 דקות ולא שתיים… חוץ מזה זה מזכיר לי את הלידה של נ. , אפילו יותר מהיר, ואם זה כך סימן שכבר נגיע במצב טוב מאד לביה”ח.

טלפונים – להורים של ע. שאנחנו זזים אבל שלא יספרו עדיין לילדים (מי יודע כמה זמן זה יקח), לאורנית – היא קצת ספקנית, אבל בגלל המרחק וכו’. אני מעדיפה לנסוע ולהתאכזב מאשר לאחר. בדיעבד התברר שבאותו זמן היא כבר התקשרה שיקפיצו לה את הדברים שלה מהבית. ממש לפני שזזים – בערך 8:50 – מתקשרת לאורנית (הבטחתי שנספר מה קורה ).

באוטו אני מתיישבת במושב הקדמי, אבל מוכנות לי כמה כריות ושמיכה ע”מ לסדר תנוחה נוחה אם יהיה צריך. קושרת את החגורה כשאני ישובה על הצד, הפנים ל-ע. והרגל הימנית קצת מורמת. תוך כדי נסיעה ע. מתזמן, ואני בד”כ צועקת בצירים – זו לא צעקה של פאניקה כמו שהיתה בלידה של נ. אלא יותר השמעת קול נמוך וחזק. אני צריכה לחשוב על להנמיך את הקול, אבל חוץ מזה פשוט מוציאה אותו איך שמרגיש נכון. זה ממש מכוון את הכאב להשתחרר מלמטה.. לפעמים זה אהההה ארוך מאד, ולפעמים כמה קצרים. בחלק מהצירים עליתי יותר גבוה אבל לא נתתי לעצמי ‘לברוח’ לשם אלא נשארתי בשליטה.

ע. מנסה לעודד אותי אבל זה קצת מעצבן כי כרגע אני דוקא יודעת שאני בסדר. אז אמרתי לו להפסיק. הוא מתזמן – בהתחלה 5 דקות הפרש, אח”כ יורדים ל- 3 אבל הוא לא אומר לי כל ציר אלא מניח לי להתרכז במה שאני עושה. אני מרוכזת בצירים, לא דואגת לדרך, ורק מחכה שנגיע. לצירים יש תבנית מוזרה קצת מדי פעם – ציר ארוך, אפילו מאד, ואחריו בהפרש קצר יחסית עוד ציר ‘קטן’, ושוב ההפסקה ה’ארוכה’ יותר. הצעקות שלי במהלך הנסיעה מתגברות מבחינת הווליום. חמש דקות לפני שמגיעים, ע. מתקשר לאורנית שתפגוש אותנו למטה. אורנית אומרת שנעלה למעלה. ע. מסביר שאנחנו מאד צריכים אותה.

9:30 בערך – הגענו לביה”ח. מתלבטים איפה הכניסה למגרש חניה, נעמדים מול השער של חניית העובדים (בטעות) – כנראה מישהו קלט את מצבנו כי אחרי היסוס מסויים השער נפתח. אני כבר יוצאת מהאוטו, חייבת להשתחרר מהישיבה הזו, ע. מחנה את הרכב ובא אחרי. בהליכה זה הרבה יותר קל, ואני גם יכולה להתאפק מלהשמיע את הקולות בין האנשים (לא התאפקתי מלעוות את הפנים…). ממש בכניסה פוגשת אותנו בחורה צעירה – שלום, אני נעמי, קולגה של אורנית, אורנית שלחה אותי ללוות אתכם למעלה. איזה מתוקה. כל כך שמחתי לפגוש אותה. היא קצת מתנצלת על האינטימיות הפתאומית, אבל לי זה לא מפריע בכלל. נשענת בעיקר על ע., ונעמי קצת מעסה את הגב התחתון. במעלית עוד ציר. נורא לא נעים לי ככה להביע כאב (בעיקר בהתקפלות מסויימת לכוון ע. והעוויית פנים) מול כל האנשים במעלית, כולל ילדים. אבל חייבת. מזל שהמעלית הגיע לקומה אחרי שיא הציר כך שהצלחתי לצאת ממנה. אבל עדיין בחוץ הייתי צריכה לעצור ולחכות עוד קצת. נעמי קולטת את המצב. היא שואלת אותי אם זה עוד ציר אחרי המעלית, ואני עונה לה שזה עדיין אותו [ציר].

היא מדלגת בשבילנו על שלב הקבלה שמחוץ למיון, נכנסים ישר פנימה להירשם ו-ע. נשאר בחוץ (מסכן). שואלים אותי למה באתי. האבחנה של נעמי בתשובה – צירים טובים, תכופים וארוכים. היא שולטת יפה בחומר, נותנת להם את ההיסטוריה שלי… מתי אורנית הספיקה לתדרך אותה ככה? אני נכנסת לשירותים לתת בדיקת שתן, המצב מצויין עדיין אם כי אני כבר מפחדת מאד מאד מהכאב שעוד יבוא, בטוחה שלא אצליח לעמוד בו. בדיעבד מתברר שכל הזמן פחדתי רק מהכאב שעוד יבוא.

מבקשים ממני לעלות למיטה כדי לעשות מוניטור. אני מבקשת לעשות בעמידה, נעמי מבקשת – זה לא עוזר. מסבירים לי שצריך 1/4 שעה של מוניטור רציף כדי לקבל תמונה התחלתית. בינתיים אני עומדת ליד המיטה, רגל אחת על השרפרף, בכל ציר משמיעה קולות נמוכים וארוכים וקצת מזיזה את האגן. נעמי מלטפת/מעסה לי את הגב התחתון. כך זה נמשך יחסית הרבה זמן (לא יודעת, אולי 10 דקות-1/4 שעה שבמהלכם היו כמה וכמה צירים ‘טובים’). פתאום מגיעה אורנית. איזה מלאך. נעמי והיא מתפעלות מאיך אני עובדת יפה עם הגוף…אני קצת מאמינה וקצת לא.

אבל בכ”ז צריך לעלות למיטה. נדמה לי שקודם חיברו אותי למוניטור, אח”כ בדקו כשאני על הגב – 5 ס”מ פתיחה, וההרגשה מאד מוזרה שהיא מכניסה לשם את כל היד ועוד מזיזה אותה בפנים. אח”כ קמתי לישיבה כי כאב. ממשיכה עם הקולות אבל הם נהיים לעיתים יותר קרובות לכוון ה’צעקה’, וגם הרבה יותר מגוונים – במידת הקיטוע, בעוצמה וכו’. אני יושבת על המיטה, ואח”כ נעמדת על הברכיים ומחזיקה באורנית. אחרי הבדיקה היא רצתה לצאת לספר ל-ע. – לא הרשיתי לה. וגם רצתה לרדת להביא את התיק שלה שהגיע במונית מהבית – אני מביעה מחאה ונעמי מתנדבת לרדת במקומה (כבר אמרתי חמודה?). לא רציתי שאורנית תעזוב אותי לשניה. אני מפחדת להישאר לבד (שאתבלבל, שאכנס לפאניקה, שאאבד את השליטה שיש לי עד עכשיו בכאב). ככה איתה תמיד יש יד להיעזר בה או כתף להשען, וכו’ – היא תמיד במקום הנכון. היא שוב ושוב אומרת לי איך אני מתקדמת ואיך אני עובדת נפלא עם הגוף.

ר. המיילדת מציעה שנעבור לחדר לידה. אורנית מציעה שקודם נעשה מקלחת, אבל ר. מתעקשת שקודם נסיים את המוניטור, ואני לא בטוחה מה אני רוצה. ר. שואלת אם אני רוצה חוקן. בעיקרון אני רוצה, אבל אין לי מושג איך אני יכולה לעשות את זה. לא זוכרת מה היה הסיכום. העיקר – הלכנו לחדר לידה. כשהיינו בדרך אורנית מספיקה לקפוץ החוצה להגיד לע. לאן לבוא. בחדר לידה פגשנו את מ. המיילדת. היא דווקא מסכימה למוניטור בעמידה. שואלת אותי מה עם אפידורל? קצת הופתעתי, חשבתי שזה ברור אבל למעשה אפילו לא הוצאנו את התכנית לידה מהתיק, אין לה דרך לדעת. עונה לה שאני מבקשת שלא יציעו לי, אולי אבקש מאוחר יותר (טוב להשאיר אופציות פתוחות. אני עדיין נורא מפחדת ממה שיקרה בהמשך.)

אני רוצה להישען על המיטה, מבקשת שיגביהו אותה. אורנית מגביהה, אח”כ מורידה קצת – עד שאני מרוצה. נשענת עם המרפקים על המיטה. מחברים אותי למוניטור, ולאינפוזיה. מבקשת שרפרף לרגל. כשאין שרפרף הרגל פשוט עולה ונשארת ‘תלויה באויר’. אחרי כמה חיפושים אחת המיילדות זורקת כרית על הרצפה ואני מניחה עליה את הרגל.

לא זוכרת איך ומתי ע. נכנס לחדר, אבל הוא כבר שם. מ. מתעסקת פה ושם. חוץ מ-מ. יש עוד שתי נשים בחדר. אני שואלת (די בחוסר נימוס, מוכרחה להודות, אבל בשלב הזה כל מילה חייבת להיות פונקציונלית ואין כמעט מסננים…) ‘מה כל האנשים עושים פה?’ אורנית מגניבה אלי מבט מבסוט. מ. מסבירה שהיא צריכה אותם לרישום. אני מתעקשת – ‘שיצאו’.

אני מניחה ראש על המיטה בין הידיים. בדיקה ואגינלית – כבר 7 ס”מ פתיחה, הראש ב- 2- אבל לא ‘צף’ והמים פוקעים תוך כדי הבדיקה. מ. נעמדת מצד ימין שלי, מנסה לומר לי משהו ונוגעת בגב אבל אין לי סבלנות אליה. מדי פעם שולחת הוראה למישהו שנוגע בי ‘לא ככה’ ‘חלש’. קשה לי לסבול מגע מהיר או חזק, ואח”כ שום מגע. אורנית מרטיבה לי את הפנים והעורף. ע. נעמד לידי וכך הם משני הצדדים שלי, שומרים עלי. באיזשהו שלב אני שמה לב שאני כבר לא צועקת בצירים אלא מצליחה להסתדר עם נשימות. משתדלת לא לנשום נשימות מהירות – גם כי זכרתי שאורנית אמרה לי לא, גם כי זה לא עוזר לפחד, ונשימות ארוכות כן עוזרות, וגם כי בשלב כלשהו אורנית אומרת לי שיש האטות בדופק וכשאני נושמת לאט אני עוזרת לעובר. אז אני מאד משתדלת אבל עדיין די זורמת עם עצמי בנשימה – פעם נשיפה ארוכה מאד ו ‘לחוצה בין השפתיים’ ופעם נשיפה מקוטעת, ומדי פעם צעקה (זה כבר לא ה- אההההה של קודם). בין הצירים אני מצליחה אפילו להישאר רפויה-מנומנמת, מה שקודם לא יכולתי. אבל עם זה אני מאד מאד מרוכזת בשביל להיות ככה וכל דיבור, אפילו שקט, ממש מוציא אותי מהריכוז וגורם לציר לכאוב יותר ולי להיבהל ממנו יותר. רק אחרי שיצאו האנשים מהחדר, ואורנית עמעמה את האורות אני מצליחה ממש להכנס לריכוז הזה, ונשארת בו די הרבה זמן. לדעתי אולי חצי – שלושת רבעי שעה.

אני כל כך מתרכזת, שאפילו שרציתי שאורנית תרטיב לי שוב את המצח וראיתי את הסמרטוט מולי, לא מעיזה להגיד לה את זה כדי לא לצאת מהריכוז ולא להכניס אותה לתוך ה ‘מן מדיטציה’ הפנימית הזו. היא ו-ע. מתלחשים קצת מאד מאד בשקט מעל הראש שלי. אפילו זה טיפה מפריע לי ועובר לי בראש להגיד להם שזה לא יפה, אבל כמובן לא רוצה לקלקל את השקט. בדיעבד אני יודעת שאורנית אמרה ל-ע. עכשיו לא להפריע לי…

אחרי כמה זמן במצב הזה, אני שוב מתחילה לצעוק בצירים. זה קורה בהדרגה. אבל הפעם זה שונה – לא הוצאת אוויר לכל אורך הציר אלא מן צעקה חזקה שנפלטת בשיא או שיאים מסויימים בציר, קצרה וממוקדת. אורנית שמה לב שאני קצת יותר מסוגלת להקשיב, ואומרת לי שהיא קצת מודאגת מזה שהראש גבוה מאד ומציעה לי לעלות למיטה לתנוחת ארבע כדי לנסות להוריד אותו, ו/או לעשות לי שיאצו לאותה מטרה. אני עוד לא מוכנה לזוז מהמקום, נותנת לה את היד שתלחץ. אחרי כמה צירים (או קצת פחות) היא שוב אומרת שכדאי שאעלה למיטה.

טוב, בין הצירים אני עולה למיטה, אבל לא מסוגלת לעמוד על ארבע- רק על הברכיים. אורנית מגביהה את הגב של המיטה ומנחה אותי איך להישען עליו. אני נשענת-נתלית, עומדת על הברכיים. ע. ואורנית למראשות המיטה, מאד קרובים אלי אבל לא נוגעים בי, ואני מאד מודעת לנוכחותם כל הזמן. אורנית שואלת אם אני רוצה שהיא תביא את הבר אבל אני לא רוצה שתלך, ודי נוח לי ככה.

הצירים עכשיו מוזרים מאד. כואב כל הזמן, אבל מדי פעם ‘פיק’ נורא של כאב בגב התחתון ו/או בבטן. מן הרגשה של התפוצצות ממש. מרוב כאב נדמה לי שאני לוחצת – לא בטוחה אם זה מהציר עצמו או שאני מתכווצת בתגובה לכאב. זה מאד מפחיד, אפילו מפחדת לספר לאורנית שלא תגיד לי לא ללחוץ… אני לא מסוגלת לא לעשות מה שאני עושה או לא עושה שם.

אני אומרת לאורנית שכואב לי הגב. היא נוגעת, מנסה להבין איפה ואני מנחה אותה עד שהיא מוצאת את המקום. ה’פיקים’ האלה של הכאב נעשים יותר ויותר אדירים ממש מציר לציר, ואני מתחילה להגיד שאני רוצה אפידורל. במיוחד נבהלת מההרגשה של הלחיצה. (בדיעבד כמובן הייתי צריכה להגיד את כל זה לאורנית ואולי הייתי מקבלת הסבר או הרגעה). אני גם חושבת, אם זה כזה נורא עכשיו מה יהיה בשלב הלחיצות, איך אני אעמוד בכאב הזה… אורנית מייעצת לי לא לקחת אפידורל עכשיו. יכול להיות שבעוד רבע שעה-עשרים דקות אני אהיה בלידה ואז אצטער שלקחתי. אני מתאפקת עוד ציר או שניים ובבא אח”כ כבר לא יכולה – מתווכחת עם אורנית עד שהיא אומרת טוב, אבל תבטיחי לי שיבדקו לפני…. אני הולכת לקרוא למרדים.

תוך דקה היא חוזרת, אחרי שקראה למרדים וגם ל-מ. שתבדוק מה התקדם בנתיים. (בדיעבד התברר ש-מ. והמרדים היו ביחד, מ. היתה בטוחה שאני הולכת לניתוח קיסרי ולכן שמחה שישימו לי אפידורל כבר). מ. בודקת ומודיעה בקול קצת ספקני – יש התקדמות. (התברר שאני בפתיחה של 9 והתינוק ירד אבל היא לא מגלה לנו את זה בקלות. Go figure). בא המרדים, מבקש שאתיישב בקצה המיטה. לי אין ממש אפשרות להתיישב, אבל בשביל אפידורל – אני מנסה.

ע. מסולק מהחדר. מגיעה למצב שחצי יושבת-חצי שכובה על הצד. יש ציר, מרגיש קצת אחר – כאילו אני במין ריחוף לא ממש מרגישה את הציר אלא משהו קורה למטה, נורא כואב, ואני לא מבינה מה זה. צריכה קקי – צועקת שצריכה קקי. תוך שניות יש בחדר מלא אנשים. אני לא רואה (העיניים עצומות) אבל מרגישה תכונה בחדר. מישהו אומר היא יולדת! מ. אומרת לי חכי, אני אנגב אותך שהתינוק לא יצא מרוח בקקי (מה, באמת עשיתי?). מנגבת. אורנית (נשמה..) היחידה שזוכרת ש-ע. עוד בחוץ… צועקת לו ממש חזק שייכנס. תוך שניות הוא שם.

אני נתלית עליו ועל אורנית – לא ממש נוח לי עד שאורנית מרימה לי רגל באוויר, ואפילו מלטפת לי את כף הרגל. הרגשתי, וזה היה נעים – ממש רגע של חסד. רק אחרי שהכל נגמר ביררתי מי זו היתה באותו רגע לא ראיתי. אני אומרת (צועקת ??) אני לא מאמינה שאני עושה את זה. בא עוד ציר, צרחה איומה – כמו בסרטים… אבל מעניין שאורנית ו-ע. לא זכרו את זה בדיוק כך.

מישהו אומר תלחצי, אני נזכרת ללחוץ תוך כדי הצרחה, לא חושבת שאוכל לעמוד בזה – ובאמת לא קולטת שזה באמת הסוף (עדיין פוחדת איך אחזיק מעמד הלאה). אחרי הצרחה (הארוכה מאד) לוקחת אוויר. מישהו אומר הראש כבר יוצא. לא מאמינה עוד. צועקת ששורף לי – כאילו מישהו מותח אותי לכל הכיוונים (דא..), ונדמה לי שזה בגלל שהמיילדת נוגעת לי שם (דא…). לא יודעת מה לעשות הלאה – ללחוץ? להפסיק? כנראה שהיו חילוקי דעות גם בקהל כי מישהו אומר בסוף ‘שתעשה מה שהיא רוצה’. את זה לקחתי בשתי הידיים. נסיון לחיצה בפה סגור כמו שכתוב בספר – לא מרגיש נכון. הולכת עם הגוף ומערבבת לחיצות עם צרחה איפה שבא לי ונשיפות מהירות רגע אח”כ. לא יודעת למה.

לא הרגשתי צירים רק שורף וכואב. כולי כאילו נמצאת שם בתוך תעלת הלידה, לא יודעת כלום. הלכתי עם הגוף. בשלב כלשהו מישהו אומר רוצה להרגיש את הראש? אני עונה – לא רוצה כלום, רק שייצא. (ובמילא נדמה לי שיש בין הראש שלי לקצה השני שלי כ”כ הרבה אנשים – מ. עוד מיילדות, אורנית, ע. מחבקת את ע. בכל הכח, בצד השני אורנית מחזיקה לי את הרגל ומשלימה את התנוחה, וממשיכה עם מה שעשיתי. זה נראה כמו כמה רגעים. ופתאום מודיעים לי שהראש בחוץ. אני עדיין לא מאמינה. באמת! מסובבים אותי מאד בעדינות אל הגב, כדי להוציא אותו בלי קרעים. אני על הגב, הראש בחוץ, הכל פחות נורא, אומרים לי ללחוץ, לוחצת קצת והופס מרגישה אותו יוצא. ע. צועק ‘זה בן’.

כל שלב הלחיצות לקח 6 דקות, שנראו לי הרבה יותר קצרות, מרוב שהייתי מרוכזת. הוא תלוי מעלי, סגול כולו, זה נראה כמו נצח אז אני שואלת אם אפשר לקבל אותו. מישהו עונה בטח, הוא שלך, ותוך שניה הוא נוחת עלי, חלקלק ורטוב וסגול. אני שואלת אם הוא אמור להיות ככה ועונים לי שכן, ברגע שיתחיל לבכות הוא יהפך לורוד. אני מלטפת/מעסה אותו בגב, ברגליים והנה הוא מצייץ ואחרי עוד שתי שניות בוכה.

הקטע הזה מהזמן שהוא הופיע ב’ריחוף’ מעלי ועד שהתחיל לבכות נראה לי ארוך… לא כי הייתי לחוצה, פשוט הכל נראה לי ב- slow motion, בניגוד ל- fast forward של השלב הקודם. וזהו, כשהוא עוד עלי מנגבים אותו, מ. חותכת את חבל הטבור מול הפרצוף שלי (איכס). אני עדיין לא מאמינה מה שקרה פה. לא קולטת. עדיין הייתי בהתאוששות מהכאב ומהמהירות שבה הכל נגמר.

אחרי הלידה כמובן לא יכולתי להמנע מהסתבכות קלה, כלומר דימום קשה, שנגמר בטוב אבל השאיר אותי חלשה מאד. אורנית היתה איתנו בחדר הלידה עוד כמה שעות עד שהעבירו אותי למחלקה, עזרה לי טכנית (לכסות, להביא סיר, להלביש …), קראה למיילדות כשהבחינה שמשהו לא כ”כ בסדר (הדימום…), צילמה אותנו, הביאה קפה ותה וסנדוויץ לי ול-ע., וגם הלכה למחלקה לראות שיסדרו לי חדר נורמלי (היו נשים שישנו במסדרון באותו לילה…).

רק אחרי כמה שעות מצליחה להפנים ולבכות מהתרגשות על הנס הזה שקרה לי. ולקחו עוד כמה ימים כדי שאבין כמה באמת הצלחתי לעשות את זה ‘כמו גדולה’, כמו שרציתי באמת, להרגיש הכל ולא להבהל מזה, וללדת בכוחות עצמי.

וכמובן זה התאפשר רק בזכות זה שמצאתי לעצמי תמיכה כל כך נהדרת. ע. היה שם בשבילי – הנוכחות שלו השרתה בי בטחון, הוא פשוט היה גדול. זה מאד חיזק את האהבה שלי כלפיו ואת האמונה שלי בו. ואורנית היתה שם והסירה ממני למעשה כל צורך לדאוג למה שמסביב. אני חשבתי רק על מה שקורה בגוף שלי ועל ההתמודדות עם הכאב, והיא חשבה על מה צריך לעשות, ענתה לשאלות של המיילדות, הביאה, לקחה, הרימה, הורידה, פיקחה על המוניטור, ייעצה, הסבירה וכל זה תוך כדי שהיתה במקום הנכון לתת יד, חיבוק, לגעת, לעודד, ולעזוב בשקט בדיוק כשהייתי צריכה את זה.

שלושה רגעים נחקקו בי בלידה הזו – אחד כאשר אני נשענת על המיטה, ראש מונח בין הידיים, ו-ע. ואורנית משני הצדדים שלי כמו שומרים, עומדים מאד בשקט. שני כאשר אני על הברכיים, תלויה על גב המיטה, וההתפוצצות הזו מבפנים שגורמת לי להרגיש כמו רחם אחד גדול, מין בלון, שאין לו ברירה אלא להתכווץ/לקרוס בכל הכח לתוך עצמו וכלפי מטה. שלישי כשאני שוכבת על הצד, לא יודעת איפה להניח את עצמי, ופתאום הרגל שלי מונפת, התנוחה פתאום נוחה, וליטוף מנחם בכף הרגל אומר לי שהכל בסדר…

כתבות נוספות

שרי קרוכמל

לפני “אודות”, נתחיל ב”תולדות”… הקשר הראשון שלי עם עולם הרפואה והבריאות החל  בצבא. קורס חובשות, קורס חובשים תעופתיים ושרות כחובשת


קורס דולות לאחר לידה


מיילדת

מיילדת – מיילדות ברוכות הבאות אל דף מיילדת – מתחם המיילדות באתר אמא אדמה – הריון, לידה והורות. באתר אמא אדמה יש מקום לכולן, יש פינות,


    השאר תגובה

    03-3810022

    רחוב הבנים 14, כניסה ב’, הוד השרון





    ©All rights reserved to Ema Adama