חזרה
לידה שמאנית – סיפור לידה של יערה

הלידה השמאנית – שמאניזם ולידה טבעית

סיפור הלידה של יערה הוא על שאמן, הדרכה, אחריות ויוזמה, הכנה ללידה ועל האהבה של אמא אדמה. הסיפור עוסק בעיקר בההכנה לקראת הלידה, הלידה עצמה הייתה התוצאה של כל הדברים המופלאים האלה יחד. 


ההכנה ללידה:

חודש חמישי להריון, סוף שבוע נשים בצפון. טרה לוקחת אותנו ל”חריץ” (נחל חילזון) לפגוש את השאמן צבים. לכל אחת מהנשים ניתנה אפשרות, באמצעות טרה, לשאול שאלה אישית את צבים. אני בחרתי לשאול מה אני יכולה לעשות כדי שתהיה לי לידה קלה (והרי כל לידה כואבת)? הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לחוות לידה קלה כמה שאפשר. התשובה הייתה פשוטה: לקבל הדרכה משאמן. צבים הציעה את העזרה של נגה. נגה הסכימה, ויצאה לסופשבוע לקבל הדרכה מפורטת מצבים. בעקבות המפגש נגה ערכה את כל הידע שקיבלה לסדרת מפגשים. קראתי להם קורס הכנה שאמני ללידה. וכך התעורר לעולם ידע עתיק שנשכח, והתגבש מחדש ללימוד, תרגול ועשייה בעולם שלנו. שתינו לא ידענו איך המפגשים יתפתחו ולאן נגיע בסופם, אבל רצינו לנסות, ולחוות, כל אחת מהצד שלה, את הידע שקיבלנו. אני מאד התרגשתי לקראת המפגשים, הייתי כבר בשבוע מתקדם (עברו כמה שבועות) ולא רציתי לוותר על אף מפגש, הרגשתי שכל מפגש ייתן לי את מה שאני מבקשת.


המטרה של כל המפגשים הייתה להכין מקום לתינוקת בעולם, במשפחה ובקהילה. כל מפגש נגע בהיבט אחר של החיים החדשים אחרי הלידה – זוגיות, משפחה, מעיין, קשרים חברתיים, פחדים שלי לקראת הלידה ולאחריה, ועוד הרבה דברים אחרים. 


המפגש הראשון עסק בלידה עצמה: במפגש, צבים נתנה שני “מפתחות” שיוכלו לעזור לי בלידה, פיזי ואנרגטי. המפתח הראשון היה חיבור לשושלת ארוכה של נשים שילדו, ידיעה שהכוח שלהם נמצא בתוכי, ושאני לא לבד. המפתח השני היה חיבור לאהבה של אמא אדמה, חיבור אנרגטי ופיזי. בדיעבד, אני יודעת שבלעדיהם הלידה הייתה נגמרת בצורה אחרת לגמרי ממה שתכננתי.


החיבור לנשים נוצר במפגש הראשון. הן כמו כבר היו איתי ורק חיכו לקריאה שלי. ככל שקראתי להן יותר, ככל שהתחברתי אליהן, הן באו יותר, וככל שהלידה התקרבה באו עוד ועוד נשים, הן מילאו את הבית כולו ועטפו אותו מסביב. מתוך כל הנשים שהגיעו, שלוש הציגו את עצמן באופן אישי ודברו איתי על העזרה שהן רוצות לתת לי במהלך הלידה. הרגשתי מוגנת ואהובה. 


החיבור לנשים נעשה תוך כדי תנועה. תנועות של סיבובי אגן משולבות בנשימות עמוקות המגיעות עד לרצפת האגן. כשאני נעה בתוך מעגלים אני שולחת שורשים לאמא אדמה, מקבלת כוח ואהבה ואז הנשים מגיעות. החיבור עם הנשים נהפך לתרגול יומי עד הלידה, הוא נתן לי כוח בימים של עייפות, של כאב ושל פחד. זה נראה כל כך פשוט, וזה באמת ככה, פשוט ועובד.


הדבר השני שצבים דיברה עליו הוא איך להתייחס אל הצירים ולעבוד איתם. צבים הזכירה לנו (כי היום שכחנו) שהצירים מאפשרים ללידה לקרות, הם בעלי הברית שלנו. אם לא רואים בהם סבל, אם מרפים ומאפשרים, ובעיקר אם לא מפחדים, הם פותחים את האגן ותעלת הלידה ודוחפים את התינוקת למטה.  לעומת זאת, אם מפחדים מהכאב שבא עם הצירים, הפחד גורם להסתגרות ולהתכווצות ולא מאפשר לתינוק לרדת ולצאת החוצה, וכך הלידות מתארכות ומסתבכות. 


כשצבים חיברה את כל הדברים נוצרה הרמוניה שרק היה צריך להסכים להשתלב לתוכה: החיבור לשושלת הנשים שידעו איך לעבוד עם הצירים, הנשימות ותנועות האגן, ההרפיה עם כל ציר, וכמובן החיבור לאהבה של אמא אדמה. עכשיו נותר היה לחכות ללידה.


הלידה:
הלידה התחילה מהר מאד, הצירים הגיעו אחד אחרי השני. מהציר הראשון התחברתי לנשים שליוו אותי, שלחתי שורשים לאמא אדמה וקיבלתי אהבה, ברכתי כל ציר, וראיתי איך עם כל ציר שמגיע אני נרגעת, משתחררת, נפתחת ומתרחבת. כל ציר היה ריקוד ונשימות. עם כל ציר דיברתי אל יערה, הרגעתי אותה, ברכתי אותה, אהבתי אותה ואפשרתי לה לרדת ולצאת החוצה. הצלחתי להיזכר גם בשיעורי האנטומיה שלמדתי, ונשמתי לכל מפרק, לכל שריר ורצועה באגן שישתחררו ושיפתחו. עמדתי על ארבע ושלחתי שורשים לאמא אדמה, בקשתי את האהבה שלה. וכך, עברתי את רוב הצירים. היו גם רגעי משבר, הייתי עייפה, היו צירים שכאבו מאד והרגשתי שאין לי יותר כוח, בקשתי מיערה שתצא כבר, רציתי לעצור את הכל, לצאת ולנוח, לשתות כוס קפה. אבל תמיד נזכרתי בצבים “ובמפתחות” שנתנה לי, והזיכרון נתן לי כוח להמשיך הלאה. 


הלידה התארכה מהמתוכנן (התכנון היה שלוש עד ארבע שעות לא יותר). הסיבה לעיכוב הייתה שיערה התחילה את היציאה שלה במנח עורפי כלומר, חסרה לה התברגות וכניסה בזווית נוחה לתעלת הלידה והיה סיכוי שהיא תצא עם הפנים מסתכלים אלי ולא אחורה. משמעות נוספת של מנח כזה היא לידה ארוכה וקשה יותר. למזלי, את כל זה לא ידעתי (ותודה לשיין שלא שיתפה אותי בכל הידע הזה). גם לא ידעתי שלידות כאלה יכולות להסתיים בלידות מלקחיים או בקיסרי (ושוב תודה לשיין).  


אני יודעת שבשלב האחרון של הלידה, בשלב של הלחיצות שנמשכו יותר משעה, נכנעתי לכאב, נכנעתי לדבר גדול ממני – נכנעתי לחיים (חוויה שיש בה מן הדואליות, היא נפלאה מצד אחד אך מצד שני היא יכולה להיות בלתי נסבלת). במשך כל הזמן הזה הייתי בכריעה (ועכשיו אני מבינה ממש את הביטוי כורעת ללדת), בכיתי, צרחתי, התחננתי, שקעתי פנימה, ויכולתי רק לבקש עוד כוח מאמא (שתמיד הייתה ושתמיד נתנה) עד הסוף. 


יערה נולדה בבית, במים, רגועה ושלווה, עם עיניים גדולות ופקוחות שהביטו ישר אלי, חכמות ומבינות, מוצצת אצבע ומוכנה לינוק חיים. זה היה סוף של מסע מקודש אחד, ותחילתו של מסע מקודש חדש. 

אני רוצה לומר תודה לטרה שאפשרה את המפגש עם צבים, לצבים ולנגה על הדרכה, על אהבה ועל נתינה ללא תנאי. אני רוצה לומר תודה לשיין, על הביטחון, השלווה, והתמיכה לאורך כל דרך, כל הזמן.  תודה לכל הנשים האנרגטיות והפיזיות (רונית אחותי והלן, שטרחו עם סירים של מים רותחים לחמם את המים בבריכה ולהקל עלי את הצירים). ולאור, בן זוגי, אהוב ויקר, על היותך לצדי כל הזמן. בהיותכם איתי, אפשרתם לחלום להפוך למציאות.  תודה.



אפרת קליינבורט
 – מייסדת “תנועות” מכון לפיזיותרפיה וריפוי שמאני. לדף האישי של אפרת קליינבורט באינדקס אמא אדמה להריון, לידה והורות.

כתבות נוספות

שרי קרוכמל

לפני “אודות”, נתחיל ב”תולדות”… הקשר הראשון שלי עם עולם הרפואה והבריאות החל  בצבא. קורס חובשות, קורס חובשים תעופתיים ושרות כחובשת


תיקון חווית לידה


קורס דולות לאחר לידה


    השאר תגובה

    03-3810022

    רחוב הבנים 14, כניסה ב’, הוד השרון





    ©All rights reserved to Ema Adama