מספרת היולדת – האמא חגית

חברותיי האהובות
לקח לי קצת זמן להקליד את הדברים, ומעין שלנו כבר בת שלושה וחצי חודשים.
בכל-זאת רציתי לשתף אתכן בסיפור המופלא של לידתה. כשכתבתי את הדברים, שבוע לאחר הלידה, היתה לי תחושה עמוקה כי הלידה הזאת לימדה אותי כמה דברים חשובים על לידות, ילודים, מערכות יחסים באשר הן ועל החיים בכלל.
מתוך רצון לשתף בחוויה ובלמידה, אני שולחת  את הסיפור הכתוב, ומעודדת אתכן לשלוח אותו לכל אישה (או איש) שאתן חושבות כי יהיה להם לעזר או להשראה.
תודה על היותכן. אהבה גדולה. חגית 

מעין –  אני כבר יודעת מזמן שהיא מעין. בתוכי אני קוראת לה בשמה כבר מהחודש השני להריון. הקשר בינינו עמוק ועתיק מאוד…
עכשיו לידה. לקראת סיומו של כל ציר תודעתי פוגשת את שלה. אני מלאת התפעלות מנחישותה ומאומץ ליבה. היא אינה מהססת לרגע. היא ברורה מאוד, ונחושה מאוד לעשות את דרכה אל אויר העולם. אני מעודדת אותה, ומספרת לה כמה אני אוהבת אותה. אני מודה לה על בואה. אנחנו יחד.

מההתחלה – יום ראשון. אורלי, עודד והילדים קפצו לביקור. הם בדרך צפונה. רק עוברים להיות איתנו קצת ממש בסוף ההריון. אנחנו אוכלים צהריים ומקנחים בהמון ליצ’י. שיא עונת הקטיף של הליצ’י אצלנו עכשיו. רגע לפני שהם עוזבים, הם מספרים לנו שיצא להם מוניטין של מבשרי לידה. כבר יותר מפעם אחת קרה להם שלמחרת ביקור שלהם אצל חברים בהריון, הגיעה הלידה. פתאום אני שואלת אותם: “רגע, מה התאריך היום?” ה- 19 ביולי. בעוד יומיים, אם כן, מסתיים מזל סרטן ומתחיל מזל אריה. אני נזכרת שכבר חשבתי על זה לפני כמה ימים, והידיעה שהתעוררה בי אז מתעוררת שוב עכשיו. התינוקת שגדלה אצלי ברחם תיוולד במזל סרטן. אני יודעת את זה. לא ייתכן שהיא תהיה אריה. היא פשוט לא אריה. היא סרטן. אני יודעת את זה באותה וודאות מוחלטת שיש בי לגבי הידיעה שהיא בת ולא בן. אנחנו נפרדים מאורלי ומעודד עם חיוכים שיודעים שגם הפעם הביקור שלהם מבשר לידה…

לילה של אהבה – מאוחר באותו לילה גדי אומר לי:” בואי נעזור לה להתחיל”. כל הערב היה לו בעיניים את המבט הזה שיודע… אנחנו צוללים אל תוך האהבה שלנו, ונפרדים מההריון הזה ממש באותה דרך שבה התחלנו אותו. במשך כל אותו הלילה הרחם שלי בתנועה. לא ממש צירים, אבל המון תנועות שאין להן ממש שם. מעין שבפנים לא נחה לרגע. היו רגעים שבהם היא השתוללה כל-כך חזק שחששתי שהיא תתהפך שוב עם הראש למעלה (כמו שהיתה עד לפני שבועיים וחצי).

בוקר אחר – הצירים שוככים. התנועות נרגעות. ממש כמו בוקר רגוע שלאחר ליל סערה, ועם זאת גם כמו השקט שלפני הסערה… אני קמה עם תחושה שונה בגוף ובנפש. שום דבר עדיין לא מתחיל, ובכל-זאת יש משהו אחר באויר… הביקור בשירותים משאיר סימן אדמדם על הנייר… אני מבשרת לגדי, ומרגישה את ההתרגשות מתחילה להתפשט לי בגוף. במשך הבוקר אני במטבח: מבשלת, מסדרת, מנקה. מדי-פעם צירים, עדיין לא של לידה. הפקק הרירי ממשיך להשתחרר בהדרגה. חמש דקות לפני השעה אחת-עשרה פתאום ציר אחר. לא חזק מדי, אבל מסודר כזה. זהו. זה הציר הראשון האמיתי. אני אומרת לגדי: ” עכשיו זה ציר של לידה”. ממשיכה בענייני, כשבערך כל עשר דקות מגיע ציר. גדי, ששקל נסיעה לשתי פגישות שנקבעו לו בירושלים להיום, מתקשר לבטל. מייד אחר-כך הוא עולה למעלה, אל “חדר הלידה” שלנו, לגמור לנפח את הבריכה שקנינו לפני יומיים.
קצת לפני שתים-עשרה אני מתקשרת לשרה’לה: “משהו מתחיל. אין מה למהר, אני אהיה איתך בקשר.” (לא תפשתי אותה בבית, אבל בנייד היא ענתה. חשבתי שהיא בטח מטיילת עם הילדים. לא עלה בדעתי שהיא נמצאת כרגע בלידה אחרת, והיא, בחכמתה הרבה, לא אומרת לי דבר. – תודה, שרה’לה). בסביבות אותה שעה גדי לוקח את גילעד לעשות קניות בחנות האורגנית של אורנה בכרכום, וכמובן שגם להביא לה ליצ’י. נטע ספונה מול המחשב, ונעמה בראש-פינה אצל הכשרים. זה הזמן בשביל לערוך את טקס הלידה שלי.

טקס – אני אוהבת טקסים. במיוחד כאלה אישיים וספונטניים. וכבר יש לי מסורת של “טקס פתיחת לידה”, שהחלה בלידה של גילעד. לא תכננתי מראש את הטקס הזה. פשוט זרמתי איתו והוא היה מושלם. יצאתי החוצה אל בין עצי הליצ’י והתפוז שליד שביל הכניסה לבית שלנו בכורזים. לקחתי איתי את סלסלת אבני הברכה שחברותיי המופלאות העניקו לי במתנה בטקס הלידה שערכו לכבודי כמה ימים קודם לכן. היו שם שבע אבני גיר בצבע אדמת חמרה אדמדמה שחדוה אספה בחצר ביתה, ועל כל אחת מהם נכתבו מילות ברכה. לקחתי איתי גם נר, צדף כחול מלא באבני קריסטל צבעוניות, ואת אבן הלידה שלי. את אבני הברכה האדמדמות סידרתי סביבי במעגל, ולפני, על מפה קטנה ערכתי את יתר הדברים. הדלקתי את הנר, וישבתי במרכז מעגל האבנים במדיטציה. הטקס התחיל. הדברים קרו בו כמו מעליהם. הזמנתי את נוכחותם של כל האנשים והנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי ותומכים בי לאורך מסע חיי – חברות, אחיות ואמהות מכל המקומות ומכל הזמנים, ואיתן חברים נוספים מעולמות החומר והרוח. התפללתי וביקשתי את תמיכתם ועזרתם בלידה. הודיתי על כל המתנות המופלאות שזכיתי לקבל במהלך ההריון הזה ובכלל… נפרדתי באהבה מההריון, ושוחחתי עם ביתי הקטנה שעמדה לצאת לאויר העולם. הודיתי לה על בואה, סיפרתי לה שהלידה מתחילה והבטחתי לה שאהיה איתה בקשר רצוף לכל אורך התהליך. הרגשתי וידעתי שהיא נחושה מאוד ושאין בה כל פחד. זה היה כאילו שאנחנו אוחזות ידיים משני עברי מסך הקיום הפיזי. תחושת חיבור והתעלות שאין למעלה ממנה.

ממש בתום הטקס שמעתי את האוטו שלנו חוזר. גדי וגילעד ירדו ממנו עמוסי ירקות ופירות מן החנות. גילעד בא ונכנס אל מעגל האבנים שלי לקבל חיבוק. “אמא, מה את עושה?” עניתי שאני מקיימת טקס לכבוד הלידה שמתקרבת. הוא התרגש מאוד כשהבין שהלידה כבר ממש קרובה, ואמר לי שוב, בפעם המי-יודע-כמה שהוא רוצה להיות איתי כשהתינוקת תצא מהבטן. אמרתי לו שאני לא בטוחה אם זה יהיה אפשרי, ושנראה איך הדברים יתפתחו. נכנסנו יחד הביתה. הצירים נמשכו מדי פעם, לא חזקים מדי, וגם לא סדירים. אכלתי משהו קטן, והלכתי לנוח. את השעתיים הבאות ביליתי במיטה, ובמהלכן הגיעו רק שלושה צירים, אבל הם היו כואבים במיוחד. הבנתי שזה בגלל שאני שוכבת, והחלטתי לקום ולהסתובב. השעה היתה לקראת שלוש. התקשרתי שוב לשרה’לה: “הכל קורה מאוד לאט בינתיים. זה יכול לקחת עוד שעות. אין צורך שתצאי לדרך עדיין. אני אהיה איתך בקשר.” (שרה’לה, עם האינטואיציות המופלאות שלה, החליטה שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך. הלידה שליוותה באותו הזמן לא ממש התקדמה, ומכיון שהיא היתה באזור נתניה, ואנחנו ממוקמים הרחק צפונה, היא החליטה לא לחכות. אחרי שדיברנו היא בכל-זאת עצרה לחניית ביניים קצרה אצל אורלי בר-לב בבארותיים כדי לחכות קצת ולראות מה מתפתח). הצירים הלכו והתחזקו מעט. אני על כדור פיזיו, או נשענת על השיש במטבח, או על קיר, או על משקוף של דלת, או על משענת של כסא. נושמת, נוהמת, וקצת נמצאת עם הילדים בין לבין. ברבע לחמש שרה’לה מתקשרת. גדי עונה: “אין שינוי של ממש”. שרה’לה אומרת: “ברגע שמופיעה איזושהי התלבטות לגבי הרגע שבו צריך לקרוא לי, אז זה בדיוק הרגע המתאים.” אנחנו מסכימים שזה יהיה הסימן. חמש דקות עוברות. שני צירים חזקים מגיעים בזה אחר זה. זה הסימן. גדי מתקשר לשרה’לה והיא יוצאת לדרך.

אני מבינה שהגיע הרגע לעלות למעלה ל”צימר הלידה” שהכנו לנו. (לפני כחודש וחצי עברנו להתגורר באחד משני מבני הצימרים של הוריי. זה מבנה של שתי קומות המכיל ארבעה צימרים. אנחנו גרים בשלושה מהם, והרביעי נשאר פנוי בינתיים. שם ארגנו לנו את חדר הלידה – פשוט מפני שזה המקום היחיד בכל הבית שהצליח להכיל את הבריכה המתנפחת). אנחנו מדברים עם נטע וגילעד. מסבירים להם שהגיע הזמן לעלות למעלה כי הצירים כבר חזקים, ואומרים להם שהם יכולים להשאר בינתיים למטה, או לצאת ולעזור לסבתא וסבא בקטיף הליצ’י במטע. שניהם בוחרים ללכת, ומבקשים שברגע שהתינוקת תצא נקרא להם. גילעד מתקשה קצת לוותר על נוכחותו איתנו בחדר, אבל לבסוף מתרצה, ומצטרף אל נטע ואל סבתא. בחדר הצירים הולכים ומתחזקים, אבל התדירות שלהם נשארת ממש מתונה. בין ציר לציר הפסקה של כמה דקות. זאת חוויה חדשה בשבילי. בשלושת לידותיי הקודמות הצירים היו תכופים הרבה יותר.