חזרה
סיפור לידה של רועי

הלידה של רועי – סיפור של לידה מצויינת…

אילה, רותי, שרי וצביקה יקרים,

הנה שוב אני כותבת ומעבירה לכם לפרסום סיפור לידה שלי, הפעם סיפור הלידה השלישית של רועי בני היקר.

אשמח שתפרסמו את הסיפור באתר של אמא אדמה, כדי לספר ולשתף הריוניות רבות ככל האפשר, בסיפור הלידה המעולה שנפל בחלקי. עינת אברהם

 

סיפור הלידה המצויינת של רועי

שבוע 38 להריון הגיע, זה השבוע בו ילדתי את יעל ואת עידו (אחת הלידות הייתה בשבוע 38 + 3 ימים והשנייה 38 + 5 ימים). מעניין מאוד האם זו תהיה סדרה חשבונית? האם העובר יצא לאוויר העולם בשבוע 38 + 1 או 38 + 7, שזה למעשה כבר שבוע 39? (ספויילר: רועי בחר באפשרות השנייה)

הנה זה בא…

אני כבר כמה ימים לא הולכת לעבודה, די עייפה ומקפידה על תרגול יוגה יומיומי, מחכה ומצפה, מתרגשת ומתמודדת עם אי-הודאות, מתי זה יקרה?? בבית הכל מתנהל כבשגרה, יום רביעי 5 בנובמבר, אמיר, בעלי, בחופש ואנחנו פותחים את הבוקר בארוחת בוקר בבית קפה, אוכלים שקשוקה ומתבדחים על כך שבבוקר יום הלידה של עידו אפילו אכלתי שקשוקה…

אנחנו משוחחים על הסידורים בדירה החדשה אותה שכרנו ואליה נכנסנו כמה ימים קודם לכן, מזל שהספקנו לעבור לפני הלידה. אחר הצהריים אצל הילדים יש חברים, כלומר יש 4 ילדים בבית.

אחה”צ אני מתחילה להרגיש התכווצויות ולא ברור לי מה קורה. נשכבת קצת לנוח, ומדווחת לאמיר שמידי פעם ממש באופן לא סדיר לחלוטין, יש התכווצויות מורגשות אך כלל לא כואבות. אני מוציאה את הדפים עליהם כתבתי את ההמלצות ללידה ומשננת את הטיפים הכתובים עליהם. ההתכווצויות לא כואבות בכלל. אין לי מושג אם זה זה או עדיין לא, בכל זאת 4.5 שנים עברו מאז חוויתי צירים בפעם האחרונה…

בשלב מסויים החלטתי ללכת להתקלח וכך עשיתי. אמיר המשיך להתעניין האם התחושות נמשכות. כשעניתי שכן, מיד אמר: “בואי נצלצל להורים של החברים שאצלנו שיבואו לאסוף אותם ומיד צלצלי להורייך שיגיעו כדי שנוכל לצאת מיד כשנצטרך”. אמא שמעה אותי סביב 17:00 ואמרה בהתרגשות: “יאללה, היום את יולדת”. אחותי בהתרגשות רבה איחלה הצלחה ודאגה לשמוע מה התרחש וללוות אותי כל הדרך. האמהות של החברים מיהרו לבוא לאסוף ואיחלו לי בהצלחה בעיניים מלאות הבעה של: “לא הייתי מתחלפת איתך עכשיו”. אמא הגיעה ואחריה גם אבא.

צירים בבית – מאתגר באימונים, יודעים מה לעשות בשעת אמת

הערב התקדם לו ואני ממשיכה לקבל את הצירים ולארגן את הילדים לשינה יחד עם אמיר ואמא שלי. אני יושבת על כדור הפיזיו הגדול, נושמת ומבצעת את כל התרגילים שלמדתי משבוע 14 בשיעורי היוגה אצל אילה גרוסמן ב”אמא אדמה”. אין כמו להתכונן יותר מחצי הריון לרגעי הצירים, הגוף כבר רגיל ויודע היטב את העבודה. חוויתי מה שאילה אמרה – אין צורך לשנן או לזכור בראש, הגוף יודע!

באחד הצירים נעמדתי תוך הישענות על הקיר, המצח נשען על היד שלי, יעלי (בת השבע וקצת) ראתה אותי כך ואמרה: “אמא אם את כבר עומדת כך, תספרי ואני אתחבא”, אמיר קילח את עידו (בן הארבע וחצי) שסיפר שקר לו והוא רגיש. באותו לילה עשה פיפי במיטה והעלה חום למשך שבוע ימים. הרופא הכריז, אין לילד כלום, זה גוף-נפש בשל לידת האח…

הזמן התקדם ואני התחלתי להרגיש כאב מרוח, דמוי כאבי מחזור בין ההתכווצויות. מסתמן יותר ויותר שזה זה! עוד כמה ארגונים אחרונים לתיקים שמחכים ארוזים כבר כמה ימים ותכף יוצאים מהבית. יעל, שהדבר האחרון שמעניין אותה זה אנחנו, ההורים, כאשר סבתא וסבא נמצאים, פרצה בבכי והביעה דאגה: “ואם אני אתגעגע אליך?” ממש היה קשה לה להירגע. אפילו הרעיון לישון במיטה שלנו עם סבתא לא הרגיע אותה.

זזים לבית-החולים

אז עם ילד שאוטוטו מעלה חום וילדה מתייפחת מרה עזבנו את הבית. למזלי הצלחתי לשחרר ולא לחשוב מה קורה איתם בכל רגע. בחרתי להתרכז בעצמי. חברה קרובה שלי, תמרה, שהתה בחו”ל, כתבתי לברכה בן עמי ולאורית, חברה נוספת, על הצירים אותם אני חווה ושאנחנו בדרך. מיד קיבלתי ברכות וחיזוקים ומחשבות חיוביות ומעודדות. הצצתי בשעון – 20:28 כשיצאנו מהבית לכיוון בית-חולים “מאיר” בכפר-סבא. בשעת ערב זאת, אין תנועה רבה, למזלי.

ביקשתי מאמיר להחנות רחוק, לא בחניון של בית-החולים, “אני רוצה ללכת הרבה ברגל”  וכך הוא עשה… ואני… אני מתרגשת, הולכת אל הלא-נודע (על אף שזו הפעם השלישית) נושמת עמוק, עוטפת את הכרית עם הריח של הבית ומתחילה ללכת, כל כמה צעדים עוצרת ונשענת על פנס רחוב כאשר חווה ציר. מתלבטים אם להביא את הכדור פיזיו ואת מזרון היוגה, אמיר מחליט להשאירו ברכב.

כך אנו מתקדמים לאיטנו אל עבר הכניסה לבית-החולים. אמיר צועד לצידי מחבק ומחזק אותי כל הדרך, אני מרגישה שהוא בהתנהגותו, נותן לי כוח, אישור לעשות מה שמתאים לי, מה שעוזר לי, אפילו שזה אמצע הרחוב. בזכות החיבוק והחיזוק שלו, אני מצליחה להתכנס פנימה ולהתרכז במה שעובר עלי ועל העובר שבבטני.

מיון יולדות – “תנו לי רק חדר לתרגל יוגה בצירים”

עוד ציר ועוד אחד והנה אנו בכניסה למיון יולדות. אחרי קליטה מהירה אנחנו מתקדמים לעבר הכניסה לחדרי הלידה, “עינת” אני שומעת קריאה מכיון חדר ההמתנה, הייתה זו פגישה מפתיעה עם מארק, חבר מהעבודה ואשתו… עולם קטן. המיילדת קיבלה אותי ועל השאלה כמה כואב לך בין 0 ל-10 עניתי 3. אז ביקשה שנמתין בחוץ. אמרתי לה שאני מבקשת לקבל חדר כדי לתרגל את תרגילי היוגה בזמן הצירים. “אני לא זקוקה לשום דבר מכם כרגע, פרט לחדר”, אמרתי ויצאתי לשירותים. כשחזרתי, מיד קראה בשמי: “עינת אברהם – לחדר 3”.

אמיר יצא לרגע, כך שמארק חברי שמח מאוד לעזור לי לסחוב את התיקים. בחדר המוניטור המשכתי לנשום ולתרגל את שיטת התחנות היעילה והמוצלחת שתרגלתי במשך ההריון: עמידת שש, הישענות על קיר, ישיבה על כדור הפיזיו אותו קיבלתי ביחד עם יחס חם ואמהי מהמיילדות שסבבו אותי. שוב, בפעם השלישית, הרגשתי בבית החולים “מאיר” שמתייחסים אלי כאילו הייתי הבת שלהם!  עשיתי חוקן ומקלחת קצרה (מים ואני זה לא ממש זה), ההליכים של קבלה ללידה התקדמו ונמצאתי עם פתיחה של 4 ס”מ. לא רע בשביל התחלה! זהו, זה זה בטוח.

כאשר המיילדת התכוננה לבצע את בדיקת המוניטור אמרתי: “רק לא בשכיבה על הגב, בבקשה” ענתה: “ממש לא, את יכולה לשבת על הכדור” ממש שמחתי ואכן כך היה, המיילדת ואני התחבקנו בהתרגשות בעודי יושבת על הכדור תוך כדי שהיא אומרת” :תהיה לך לידה מהממת, אני בטוחה בזה”. על המיטה הייתי רק בעמידה על שש. הגוף שלי חווה צירים בתנועה או בעמידה במצב שאני מסוגלת לנהל את הכאב, כמו ששרי המיילדת מ”אמא אדמה” לימדה אותי (עוד לפני הלידה של עידו, לפני למעלה משבע שנים), לעומת שכיבה על הגב – אז מבחינתי, הכאבים בלתי אפשריים מעל ומעבר ליכולתי לעמוד בהם.

ההתרגשות והכאבים עולים לשיאים חדשים עם כל ציר. אני נושמת ולא חושבת על הציר הבא. מצאתי את הכוח להיות כאן ועכשיו, בציר לנשום ולזוז כמה שיותר, ובינות לצירים, לנוח, להרפות, לא לדבר לא לזוז ולא לעשות כלום, הכי פאסיבית שרק אפשר.

חדר לידה – Take One

בשלב מסוים ביקשו אותנו להיכנס לחדר לידה, לא לפני שהמיילדת אמרה לרופאה שבציר הכאב אני על 6, אפילו לא שאלה אותי כמה כואב לי. החמיאה לי מאוד על דרך קבלת הצירים וההתמודדות איתם. שאלו אותי איך אני רוצה ללדת, ואני עסוקה ב”לנוח” בין הצירים ולנוע בצירים, הותרתי לאמיר את השיח הזה. אמיר אמר להן שאני יולדת טבעי. לאחר מכן התקדמנו לעבר חדר הלידה. המיילדת, חגית, שקיבלה אותנו שם ביקשה שאשכב על המיטה, היא תחבר אותי למוניטור ולעירוי. גם כאן לא התערבתי בשיח, אמיר אמר לה שאני יולדת טבעי.

הרופאה שהיתה במשמרת, ציטטה מהספרים שאם יש סכרת הריונית אי אפשר ללדת טבעי. היתה באוויר תחושה של בלבול כי מיד אמרה שעליה להתקשר ולברר האם זה אפשרי. בכל אופן ביקשה לבדוק אותי. על מנת להיבדק ביקשו אותנו לצאת את חדר הלידה ולחזור לחדרי המוניטור. מהלך של כחצי דקת הליכה רצופה ולערך 7-5 דקות עם עצירות הישענות על הקיר עם בואם של צירים נוספים.

האמת, ההרגשה היתה מטרטרת, אבל ביודעי כי אין לבזבז אפילו לא מיליגרם אחד של כוחות, בוודאי לא להתעצבן, על מנת להשאיר את כל הכוחות להתמודדות עם הצירים, אמרתי לאמיר שלא אכפת לי הטרטור, העיקר שאני הולכת… אין כמו ההליכה לזרז ולקדם את הלידה. הגענו חזרה לחדר המוניטור והרופאה ביקשה לבדוק אותי בדיקת אולטרסאונד. אין ברירה אלא לשכב על הגב, הרופאה אמרה שהבטן קטנה ונראה שגם העובר לא גדול. ואז הגיע ציר… “אני יכולה לקום רגע לקבל את הציר?” הרופאה ענתה שלא. בניגוד לתשובתה פשוט הזזתי את ידיה ממני, שלא לומר העפתי אותן, וקמתי לעמידה. הרופאה אמרה: “את חייבת לתת לי 2 דקות לבדיקה בשכיבה על הגב”, “אתן לך אפילו חמש, רק לא באמצע ציר…”

בהמשך הבדיקה אמרה הרופאה שכנראה כבר ירדו המים (מה שלאחר מכן הסתבר כלא נכון) ובעודה חוככת בדעתה האם לחרוג מהנהלים ולאפשר לי ללדת באופן טבעי, מצאה שאני כבר בפתיחה שמונה!! איזה כיף, התקדמות נהדרת. “עם פתיחה שמונה, לכי ללדת איך שאת רוצה” אמרה הרופאה.

חדר לידה – Take Two – “עוד מעט את הולכת להניק”

כך עם צירים נוספים מורגשים היטב יותר ויותר, התקדמנו לעבר חדר הלידה בפעם השניה. שעת הכניסה לחדר הלידה היתה 23:30.

ביקשתי מחגית המיילדת כדור פיזיו שיונח על המיטה. “את לא הולכת לשבת עליו על המיטה, נכון?” חייכתי ועניתי שאני לא בקרקס, אני… הולכת ללדת, רוצה רק להישען עליו בין הצירים. כך עוד ציר ועוד אחד על המיטה בעמידת שש נושמת ומשמיעה קולות נמוכים, מסובבת את האגן, נאחזת במידע שההתקדמות מהירה ועוד מעט יקרה הפלא.

האור בקצה המנהרה שלי היתה הידיעה שאני אוטוטו הולכת להניק ואת זה ביקשתי מאמיר שיזכיר לי כל הזמן. חגית שאלה אם אפשר לפקוע את המים. ברור… בשלב כל כך מתקדם אפילו רצוי. לאחר הפקיעה בדקה אותי והרימה את הראש ואמרה – פתיחה מלאה אפשר להתחיל ללחוץ. התרגשות! הנה זה מגיע… שאלה אם אני זוכרת את שלב הלחיצות ומה עושים, עניתי שלא. הסבירה בדיוק מה לעשות, לנשוף לכיוון הגב התחתון חזק. שכבתי על צד שמאל, אמיר החזיק לי את רגל ימין, בדיוק בתנוחת הלידה של עידו, לפני 4.5 שנים.

בין צירי הלחץ היה לי הרבה זמן לנוח, ולהתרגש. גם כאן התמזל מזלי ויכולתי לאגור עוד קצת כוחות. חגית אמרה: “ממש נותנים לך לנוח, בדרך כלל צירי הלחץ הם ממש רצופים”.

“עוד מעט את מניקה, עוד מעט את מניקה” כך אמיר מעודד אותי. ואני מרוגשת מאין כמוני אמרתי, תכף יהיו פה עוד חיים. חגית הרימה את הראש וסיפרה שהתינוק שטני, כמונו. זה ממש מתקרב. בשלב מסוים הרגשתי שכבר אין לי כוח, אך הקצב המהיר נתן לי דחיפה ובאמת עוד קצת אוטוטו… קראו לרופאה צעירה אחרת לצפות בלידה. פתאום הרגשתי לחץ מאוד, מאוד, מאוד חזק, נשימה ועוד נשימה ועוד לחץ ועוד יותר ואמיר מלטף אותי ואומר לי שאני מדהימה, מעודד ומחזק.

“הראש בחוץ, בואי קחי אותו אליך”

חגית: “הראש בחוץ, בואי תיקחי אותו אליך” איזו התרגשות, צמרמורת. בכלל שכחתי שיכול להיות מצב שבו האמא לוקחת את התינוק אליה. חגית הנחתה אותי לשים את שתי ידיי תחת בתי השחי של העולל ולהרימו אליי. וכך עשיתי. לא מאמינה שזה קורה לי, התרגשות מטורפת. והנה התינוק שלי בחוץ, אצלי על הידיים. הרגשתי את חבל הטבור מושך, וחגית הנחתה אותי להניחו על הבטן ולא על החזה. אמיר התכבד (זו הפעם השלישית) בחיתוך חבל הטבור. רועי צרח שלוש צריחות והעיר את כפר-סבא הישנה ומיד נצמד אלי והתחיל לינוק. אושר שאין כדוגמתו…

הסתכלנו על השעון והשעה היתה 00:00. התלבטנו האם הוא נולד ב-5 בנובמבר או ב-6, והמיילדת אמרה שב-6. כך אחרי חצי שעה בחדר הלידה וכשלוש וחצי שעות משעת יציאתנו מהבית, נולד רועי המתוק. אחרי זמן קצר גם השליה הייתה כבר בחוץ ולאחר שאמרו שיצאה בשלמותה, התחלנו לחגוג!! והנה אחד הרגעים המאושרים בחיי: התינוק שלי מונח עליי ויונק, אני מניקה, תענוג.

רועי, המתוק, הנכד החמישי במספר (לסבתא וסבא מהצד שלי) חיכה להיוולד ביום חמישי, הכל בדיוק – בדיוק בשבוע 39, בדיוק ב-12 בלילה ושקל 2,800. חמסה חמסה חמסה

המיילדת חגית: “איזה כיף לפתוח את המשמרת עם לידה כמו שלך” והרופאה הצעירה אמרה לי: “ידעתי שאת תהיי הראשונה מכל הנשים שבתהליך לידה, חשבתי שזה יקח לפחות עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, ולא כבר בחצות”. איזה כיף!  שמחתי והתרגשתי לשמוע אותן ואמרתי שחדר לידה הוא מקום יקר, אז תפסתי אותו רק לחצי שעה…

 

תודות

תודה למורה ליוגה אילה גרוסמן ממרכז “אמא אדמה” בהוד השרון, על תרגול היוגה במהלך ההיריון ועל המוני הטיפים והכלים שסייעו לי כל כך, על “שיטת התחנות” שלימדת אותי ועל כך שהצלחת לשכנע אותי לא לשנן ולחשוב על הכלים.

 

תודה למיילדת שרי קרוכמל מ”אמא אדמה”, על התרגול ועל התמיכה והאהבה שהרעפת עלינו ולמרות שלא היית במשמרת בחדר לידה במאיר כשבאתי ללדת, הכלים שנתת לנו בקורס הכנה ללידה שעברנו אצלך לפני כשבע שנים שימשו אותי בכל הלידות…

 

תודה לברכה בן-עמי על הברכות החיזוקים והאנרגיה המיוחדת ששלחת איתי בדרך לחדר הלידה.

 

תודה לתמרה ואורית חברותיי המדהימות, שליוו אותי במהלך ההיריון המקסים וייעצו, תמכו ושלחו כוחות.

 

תודה לאהובי, אמיר, על שליווית אותי ותמכת בי בחוויה הנפלאה. על העידוד והחיזוק, המגע והמסר שהעברת לי שאני יכולה, על העידוד והתמיכה!

 

תודה לאחותי, אורית, שליוות אותי כל הדרך, שאלת ייעצת התעניינת והצעת עזרה בכל שלב ושמחת איתי כל כך ממש כמה דקות אחרי…

 

תודה לסבא אריה  על משלוח הסושי שהבאת לי למחלקת היולדות ולסבתא על הביקור והשמחה עם לידת הרך הנולד.

 

תודה לאחי, אבירם, שנמצא כל הזמן בקשר ומיד עוזר ועושה כל מה שאני מבקשת.

 

תודה לאימא ואבא היקרים שלי, שבזכותכם, יכולתי לשחרר את המחשבה: “מה קורה בבית, מה שלום יעל ועידו?”, שבאתם במהירות ושמרתם כל הלילה על הילדים.

 

תודה ליעלי ועידו המקסימים שלי, המתנות שלי, האחים הגדולים על ששמרתם עלי כל ההריון ודאגתם שלא אתאמץ ולא אתכופף…

 

תודה לרועי, בנינו היקר, שהגעת לנו כמתנה ואנחנו אוהבים אותך עוד לפני שהגחת לעולם ועוד הרבה יותר אחרי.

 

תודה לבורא עולם.

 

כתבות נוספות

קורס דולות לאחר לידה


שרי קרוכמל

לפני “אודות”, נתחיל ב”תולדות”… הקשר הראשון שלי עם עולם הרפואה והבריאות החל  בצבא. קורס חובשות, קורס חובשים תעופתיים ושרות כחובשת


מיילדת

מיילדת – מיילדות ברוכות הבאות אל דף מיילדת – מתחם המיילדות באתר אמא אדמה – הריון, לידה והורות. באתר אמא אדמה יש מקום לכולן, יש פינות,


    השאר תגובה

    03-3810022

    רחוב הבנים 14, כניסה ב’, הוד השרון





    ©All rights reserved to Ema Adama