התקשרות היא הקשר שנוצר בין אם לתינוק וקשר אב – תינוק. מהשעות הראשונות לחיים נוצרת התקשרות רגשית חזקה והדדית בין הרך הנולד לבין המבוגר המטפל בו. לבני האדם ישנה נטייה מולדת להתקשר לדמות טיפולית ויש לכך הסבר אבולציוני- מטרת ההתקשרות היא יצירת קירבה בין הילוד לדמות המטפלת בו וכך להבטיח את ההגנה והטיפול שהילוד זקוק להם על מנת לשרוד.

את ההתקשרות מעריכים בציר שבין התקשרות בטוחה להתקשרות לא בטוחה. אפשר להעריך את איכות ההתקשרות בצורה הבולטתת ביותר כשהתינוק או הילד נמצאים במצב של מצוקה כמו שהתינוק נמצא במקום חדש ולא מוכר והאם הולכת.

כשההתקשרות בטוחה:

הילד יפנה לאם בכדי לקבל הרגעה וביטחון והאם תצליח לנחם אותו, הוא יתרפק על האם. לאחר שתחלוף המצוקה התינוק/הילד יוכלו לשוב למשחק, ולהתרחק מהאם. כלומר האם משמשת “חיק בטוח” שאפשר לחזור אליו וניתן ממנו לצאת אל העולם. לילדים שיש התקשרות בטוחה ישנן אימהות שרגישות לסימנים של התינוק, מפרשות אותם נכון, הן אימהות זמינות ועל כן התינוק בטוח שיש מי שידאג לו והוא יכול להתפנות ולחקור את העולם שמסביבו.

התקשרות לא בטוחה:

התקשרות זו מכונה התקשרות נמנעת ונמצא שהיא אופיינית לאימהות שאינן רגישות לילדם, דוחות או שאינן זמינות מבחינה אמוציונלית. איכות שונה של התקשרות לא בטוחה (שמכונה התקשרות אמביוולנטית/מתנגדת)- נמצא תינוקות שמאוד לחוצים, שהאם לא מצליחה להרגיע ולנחם, התינוקות אינם מתרחקים בכדי לשחק, הם נצמדים לאם ומתקשים להיפרד ממנה.  נמצא שלילדים אלו ישנן אימהות לא צפויות, אין עיקביות בטיפול, מתקשות להבין מה התינוק רוצה. כתוצאה הילד מבולבל לא ידוע האם האם רוצה בקשר ומתי. 

מתוך האיכות של ההתקשרות נוצר לילד דימוי או מודל על דמות הטיפולית ומכאן על העולם ועל עצמו:

אם ישנה דמות טיפולית זמינה ויציבה שניתן לסמוך עליה במצבי מצוקה אזיי העולם הוא מקום בטוח, שנענה לצרכיי ואני בעל ערך, אני שווה שיטפלו בי. לעומת זאת בהתקשרות לא בטוחה, בעקבות הרבה התנסויות חוזרות של יחס דוחה, לא מותאם מצד דמות טיפולית, הילד יכול לחוות את העולם כמקום לא בטוח, מתסכל אולי אפילו מסוכן ואת עצמו כמישהו שלא מתחשבים בצרכיו, ושהוא לא מספיק חשוב ובעל ערך.

מיהו התינוק? או “התינוק הוא בעיני המתבונן“

פסיכואנליטקאי מחונן בשם ד.ו. ויניקוט טען שאין דבר כזה תינוק בפני עצמו הוא התכוון לכך שהתינוק אינו יצור נפרד מאימו. יתר על כן התינוק – אישיותו, תכונותיו, רצונותיו, ריגשותיו נוצרים תחילה בתוך ראשה של האם. האם היא זו שנותנת שם ומשמעות להתנהגויות ולמחוות של התינוק.

 לדוגמה: שירי תינוקת בת 9 חודשים, עירנית ופעילה, נעה בחדר בחופשיות, חוקרת את המשחקים השונים. אמה אומרת: “את רואה, רגע אחד היא לא נחה, היא לא רגועה, משגעת את כולנו, כל הזמן צריך להפעיל אותה” . התנהגות דומה מסבירה אם אחרת : “הוא ילד חכם וסקרן, מתנפל על החיים, רוצה לראות ולהרגיש הכל ללכת לישון עבורו זה להפסיד עוד חוויה”.

אם כן, מיהו התינוק ? ילד חסר שקט ומנוחה שמתיש את הוריו, או ילד סקרן ופעיל שרוצה “לטעום” מכל מה שיש לחיים להציע ?

התשובה , ע”פ ויניקוט טמונה באם, היא זו שמפרשת את ההתנהגויות של ילדה, היא נותנת להם משמעות וכמובן שהמשמעות גם יוצרת תגובה כלפי התינוק ורגשות. במקרה הראשון: האם מרגישה מותשת, לא יעילה כמי שאינה מצליחה לרצות את התינוקת שלה, שהטיפול בתינוקת גוזל ממנה את כל זמנה הפנוי, פוגע בזוגיות וכו’. במקרה השני האם מלאה בתחושת גאוה והצלחה, חיוניות וסיפוק.

כיצד אתן כאימהות מבינות ומפרשות את התינוק שלכן?

תחילה, כמו כל דבר בחיים, אנחנו מפרשים את המציאות דרך המשקפיים האישיים שלנו. משקפיים אלו יכולים להשתנות בהתאם למצב הרוח. ביום שקורה לנו אסון או ששומעים על חויה קשה, העולם נצבע בצבעים אפורים לא רק ההווה אלא גם העתיד נראה פחות ורוד ולהיפך.

האופן בו האם חושבת מבינה ומפרשת את התינוק שלה חשוב במיוחד כיוון התינוק לא יכול (לפחות, לא בתחילת חייו) לתקן את הרושם שנוצר, להסביר או “לשנות את הגישה” של האם כיוון שהוא לא יכול לדבר, להתווכח, להוכיח את הצד שלו. בעצם אנחנו מסתמכות על רגשות מאוד חזקים שלנו כדי לפרש את התינוק. באופן נורמלי וטיבעי אמא כן מצליחה לזהות מדוע התינוק שלה בוכה, האם הוא רעב, כואב לו, רוצה ידיים. ואם אנחנו מזהות נכון, ופועלות בהתאם אז מקבלים פידבק חיובי מהתינוק.

במצבים אחרים  האם מפרשת את התינוק מתוך עולמה שלה שנמצא בפער, או אולי אפילו לא ממש קשור לתינוק הממשי. ישנם מצבים בהם האם היתה אמביוולנטית לגבי רצונה בתינוק, כשהקשר עם אביו של התינוק מעורער וטעון במתחים, שהילד נולד לאחר הריון שהופסק או הפלה, כשההריון היה הריון בסיכון, או במקרים בהם התרחשו ארועים משמעותיים בתקופת ההריון אשר עוררו חרדות (קרוב משפחה שנפטר לדוגמא).

כשהאם מביטה בתינוקה מה היא רואה?

כשאת מביטה בתינוקך מה את רואה: את הילד של חלומותיך? את פניו של בן זוגך? את אימך והיחסים המורכבים איתה?

מה שהאם רואה קשור קשר רב לדימיונות, לחלומות, לפנטזיות שהיו טרם התינוק נולד בפועל. הלידה הפסיכולוגית של האם והתינוק מתחילה כבר בתקופת ההריון- הפנטזיות איך הוא יראה, מה נעשה ביחד, קניית החפצים, הבגדים…

יחד עם המחשבה על ההורות עולים ביתר שאת גם המחשבות על ההורות שהיתה לנו. היחסים עם אמא ואבא, מה קיבלנו, היכן התאכזבנו ונפגענו, מה חשבנו שאנו לעולם לא נאמר/נעשה כשנהיה הורים. או אולי מחשבות שאנחנו לא יכולים לעמוד בסטנדרטים שהצבנו לעצמנו או להיות כמו הורינו.

דוגמא א’:  הוריה של שירי הגיעו לטיפול לאחר אין ספור התייעצויות אצל רופאים ומטפלים. האם מתארת את ההריון ואת גידולה של שירי כחוויה קשה ועל שירי אומרת “נולדה לי בדיוק הילדה שממנה חששתי, מאז שהיא נולדה אין לי חיים משלי, אין זוגיות אין כוח לשום דבר”. הוריה של שירי חווים אותה כתינוקת תובענית עד כדי כך שנמנעו מלהשכיר את שירותיה של המטפלת מתוך חשש ששירי תגרום למטפלת להתעלל בה. בטיפול התברר כי לשירי יש מקום מיוחד במשפחה, האם מספרת שהיא רצתה בן בגלל הקשיים עם בנות (נכנסות להריון) וגם כי היא צריכה להרגיש שהיא מספר אחד באהבה של הבעל. האם חווה את שירי כאיום עליה- עם לידתה לא רק שהזוגיות נפגעה, הזמן והחופש האישי אלא שירי מאיימת להתחרות באהבתו של האב.

כך שירי לא יכולה להיות ילדה מקסימה ונפלאה, רק אם היא תחווה כילדה קשה ולא רצויה ישמר האיזון העדין במשפחה. המוקד בטיפול הוא לשחרר את שירי מהמקום שהיא נולדה לתוכו ואת האם מהאיום ששירי מהווה ולאפשר התקשרות בטוחה ומהנה יותר לכל בני המשפחה.

אחת המשימות החשובות ביותר בהורות היא היכולת להרגיע את התינוק מלחץ שנגרם מבחוץ (כאב חיצוני, רעש חזק) או מלחצים ומצוקה פנימיים (פרידה מדמות ההתקשרות, עלבון, כעס). היכולת של התינוק להרגע קשורה לכמה האמא רגועה בעצמה. תינוקות מרגישים את הלחץ או החרדה ממש דרך הגוף, המגע, טון הדיבור וכו’

דוגמא ב’: רנה בת השנתיים וחצי סבלה מאובססיה לנעליים-  היא מסרבת לחלוץ את נעלייה, משחלצה אותן היא חייבת למצוא אותן מייד כשמתעוררת משנתה, ואם אינה מוצאת את נעליה נתקפת לחץ וחרדה. בטיפול התברר כי לאם יש קושי רב להרגיע את ביתה. כשרנה נכנסת ללחץ, האם מרגישה אף היא לחץ שמלווה ברגשות אשמה ובמחשבות כי מצבה של ביתה מעיד על בעיה חמורה שמורה על כשלונה כאם. ככל שהאם נלחצת כך יכולתה להרגיע את רנה פוחתת והמעגל השלילי הזה אך מחזק את עצמו.

מתברר כי בבית בו גדלה האם לא היתה לה דמות מרגיעה ומכילה. האב שככל הנראה היווה דמות שכזו נפטר כשהיתה ילדה קטנה והאם נהגה להרגיע את חרדותיה ומצוקתה שלה באמצעות בריחה לשתיה חריפה. בהעדר אם מרגיעה רנה ביטאה את הצורך שלה בהרגעה וביציבות דרך הנעליים. האובססיה לנעליים ביטאה סימבולית את הצורך ביציבות- “שתי רגליים על הקרקע” ואת הצורך בסדר ובתחושת של ניצפות וודאות (הנעליים נמצאות במקום בו הניחה אותם).

הטיפול הדיאדי התמקד בלשחרר את האם מהאשמה ומהפחד לדמות לאם שהיתה לה, הפחית את הלחץ ואיפשר לאם לגלות בתוכה את היכולת להרגעה ולהכלה שרנה זקוקה להם. השאלות של האם והתהיות לגביי טיב אימהותה היו נושא שהאם המשיכה לעסוק בו בטיפול פרטני.

דוגמא ג’: מור הוא ילד בן שנתיים. הוריו נמצאים בתהליך גירושין כואב וסוער במהלכו האב ניתק קשר עם מור. האם, גילה פנתה לטיפול כי היא הרגישה שאין לה חיים, מור זקוק לה 24 שעות, היא אינה יכולה לעשות דבר בבית בנוכחותו, כשהוא קורא לה הוא צועק שוב ושוב ואינו מסוגל לשאת כל עיכוב, הוא ישן במיטתה וטקסי ההרדמה הם אין סופיים ומתישים. נדמה כי מור זקוק לאימו זמינה ומיידית כדי לחוש בטוח בקיומה כאילו כל מרחק ממנה נחווה כבלתי נסבל ומעורר חרדה.

במהלך הטיפול מתברר כי גילה התנחמה במור לאחר הפרידה הטראומטית מאביו “בגללו הייתי חייבת לחייך”. הוא הפך למרכז חייה, הסיבה לקום ולהמשיך לחיות. ניכר כי לגילה קושי רב לשים למור גבולות, להתעלם מקריאותיו או לא להענות לדרישותיו. בטיפול התברר כי  הקושי של גילה נבע גם מתוך רגשות אשמה שלה “מנעתי ממנו לחיות במשפחה נורמלית כמו שלי היה”. הטיפול הדיאדי התמקד בלשחרר את גילה מרגשות האשמה, מהנטיה לפצות את מור על מה שאין לו, ואיפשר לגילה ולמור להיפרד מתוך אמונה שהנפרדות שלהם חיונית להמשך ההתפתחות והקשר בינהם.

המקרים שמתוארים מבוססים על מקרים אמיתים אך השמות והפרטים המזהים הוסוו על מנת לשמור על סודיות ופרטיות המשפחות. הטיפולים נעשו בשיטת הטיפול הדיאדי #

 מיהי אמא טובה?

התקופה של ההריון וכניסה לאימהות מלווה בחששות רבים שנובעים מההתמודדות עם מצב מורכב, לא צפוי, משתנה, שמעורר עוצמות ריגשיות רבות. התהייה האם אני אמא טובה חשובה. לדעתי אמא טובה היא אמא ששואלת את עצמה האם היא אמא טובה אך לא עסוקה בלהיות אמא “מושלמת” שיש לה תינוק “מושלם”. אמא שיכולה להתפנות מהעיסוק בהאם היא אמא טובה כדי להתפנות לקרוא את המחוות והרמזים שילדה משדר לה. אמא טובה היא אמא שמכירה גם בצרכים שלה, בכעסים, בתיסכולים, במחירים וגם בהנאה ובסיפוק שיש בגידול ילדה.

להיות אמא טובה היא היכולת להחזיק את כל המורכבות, הסתירות, הקונפליקטים בו זמנית מבלי להכריע לטובת צד אחד, היכולת לשלב ולמצוא את האיזונים בין כל השותפים והצרכים השונים על מנת לרקוד את הריקוד המסובך והמורכב הזה.

מהו טיפול דיאדי?

בתקופת ההריון, עוד בטרם נולד תינוקך, עולים נושאים שונים ומקבלים דגשים מיוחדים: הקשר עם ההורים, המיקום ביחס ליתר האחים, ההורה שרציתי להיות, ההורה שהבטחת לעצמך שלא תהיה. כמו כן, עולות פנטזיות בנוגע לתינוק ולקשר המיוחד שיווצר. לעיתים ישנן משאלות לתיקון (אני אתן לילדי מה שלא ניתן לי) ורצון שהילד יגשים אולי גם את המשאלות הפרטיות שלי. וכמו למול כל פנטזיה ישנה את המציאות-התינוק וההורה הממשיים, והפערים בין המציאות לפנטזיה יכולים לגרום לאכזבה רבה מהתינוק (זה לא התינוק שדימיינתי) וגם מעצמנו – אני לא האם או האב שרציתי להיות.

התינוק מרגיש ומגיב אל היחס של הוריו כבר בתחילת חייו והוא יודע לבטא את קשייו בדרכו שלו, דרך התיפקודים הפיזיולוגיים- בקשיי שינה, הפרעות אכילה והפסיכולוגיים- קושי להרגע, הפרעות התנהגות, קשיי פרידה. בטיפול דיאדי מושם דגש על הקשר בין התינוק להוריו, על המשמעות שנותנים ההורים למחוות של התינוק, על המשמעות שנותן התינוק לתגובות ולהתיחסות ההורים כלפיו, על הפער בין הצרכים השונים של השותפים: לקירבה, למגע פיזי, לעצמאות. הטיפול הדיאדי נערך באופן בו ההורים והילד (לרוב האם כמטפלת העיקרית בתינוק) נוכחים כשמושם הדגש על הבנת הסימפטום של הילד ומשמעותו בעיני ההורים. לרוב מדובר בטיפול לא ממושך כשהשינויים יכולים לבוא לידי ביטוי מייד בתחילתו בעיקר כיוון שהרגישות של ההורים והתינוק רבה מאוד.

לעיתים ההורה יבחר להמשיך ולחקור עוד את ההורות שלו בהווה, ההורות שהיתה לו, והמשמעות של המשפחה עבורו. וישנם מצבים (לרוב שמדובר בילדים גדולים יותר) שגם הילד יופנה לטיפול פרטני. המטפלים בגישה זו מאמינים שהתערבות טיפולית בשלבים המוקדמים יכולה לשנות את הקשר בין הורה לילדו באופן שימנע קשיים ומצוקות בשלב מאוחר יותר.

כותבת המאמר: אביבית פיבך – פסיכולוגית קלינית, עובדת במרפאת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש הרצליה, מטפלת ביחידת אם-תינוק בבית חולים איכילוב ובקליניקה פרטית בהוד השרון.

מומלץ לקריאה גם המאמר בנושא הקשר שבין אם לתינוק שכתבה שרי קרוכמל –קשר אם תינוק לאחר הלידה