כשתמר שלי הייתה תינוקת בת כמה חודשים נהגתי לתת לה מוצץ בכל פעם שבכתה ובכל פעם שהשכבתי אותה לישון. היום זה אחרת. היום היא כבר בת שנתיים והסיפור שלנו שונה לגמרי. היום המוצץ שייך רק למיטה. לפני שאספר איך הגענו איתה לשלב בו המוצץ נשאר במיטה, אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה לנו קודם.
לא אחת קרה לנו שהיינו בבית או בחוץ ותמר התחילה לבכות ולנדנד, לא היה לה טוב והיא לא הייתה שקטה. היא חיפשה נחמה ומשהו “להרגעה”, משהו “פשוט מאוד“, היא רצתה רק דבר אחד – מוצץ!

באותו רגע לא חשבתי על כלום. רציתי רק לתת לה את המוצץ שיפסיק בבת אחת את הבכי. לא תמיד היה לי כוח וסבלנות להתמודד עם בכי צווחני בלתי פוסק. אז ממש הודיתי למי שהמציא את המוצץ. בעייניי הוא נחשב לגאון!

מוצץ מנחם, אבל לא רק…

בכל פעם אחרי שנרגעו הרוחות והבכי שלה פסק, התחלתי לחשוב האם זה היה נכון לפעול כמו שפעלתי והאם זה יהיה כך תמיד.

אחרי ששמעתי את כל הדברים האלה וכשראיתי איזו קפיצה תמר עשתה בתחום המילולי שלה ואיזו התקדמות הייתה, לא רציתי שהמוצץ יהווה גורם מזיק ומעכב, ואז התחלתי לשאול את עצמי- איך אני אגרום לכך שהמוצץ לא יהיה בפה כל היום?

מוצצים – הגיע הזמן ליצירתיות

ישבתי וחשבתי לעצמי, והתייעצתי עם בן זוגי ועם אנשים נוספים, שמנוסים יותר ממני, שאמרו שכדאי מאוד להגביל את זמן מציצת המוצץ, כי אחרת יהיה לי קשה מאוד לגמול אותה בבוא הזמן. אז מה עשינו? ניסינו “להיכנס” לראש של תינוקת בת שנה והחלטנו לעשות זאת בדרך שתהיה נעימה ונחמדה לכל הכיוונים.

היא בכתה ובכתה עד שקיבלה את מה שרצתה, ואז… נהיה שקט ופתאום הכול הסתדר. היא נרגעה ואנחנו יכולנו להמשיך ולהתעסק בשלנו. איזה יופי!

כשהיא הייתה קטנטנה ממש, הייתי שלמה עם עצמי לגמרי שלתת לה מוצץ בכל פעם שהיא בוכה זה דבר נכון, כי היא מצאה בו משהו מרגיע ומנחם וככה היא הייתה מתגברת על התסכולים שלה, אבל באחד הביקורים שלנו בטיפת חלב, דיברתי עם האחות על עניין המוצצים והיא התחילה להסביר לי ששימוש מרובה בהם יכול לגרום לכמה דברים לא נעימים בהכרח: זה עלול לגרום לעיכובים בהתפתחות השפה, כי הילדה תהיה רוב היום עם מוצץ בתוך הפה והדיבור לא יהיה ברור או שהיא תבחר שלא לדבר כמעט, זה עלול לגרום למחלות אוזניים, ואם זה לא מספיק, אז יש עוד משהו שכדאי לחשוב עליו: מציצת מוצץ עלולה לפגוע בצורת צמיחת השיניים. הן עלולות להיות עקומות.

כמה בעיות, הכל בגלל מוצץ קטן…

השאלה הזאת הולידה שאלה נוספת – אם אני לא אאפשר לה לקחת מוצץ במהלך היום, כיצד אני אתמודד עם הבכי ועם התיסכולים שלה? כיצד אנחם אותה בעת הצורך? כאן בדיוק התחלתי לחפש פתרונות יצירתיים כדי להוציא לה את המוצץ מהפה.

בוקר אחד אמרתי לתמר שעכשיו המוצצים עייפים מאוד מכל הלילה שבו היו ערים כדי להיות איתה ושהם רוצים ללכת לישון ולצבור כוחות עד לשינה הבאה שלה. נתנו לכל מוצץ נשיקה (יש לה שלושה מוצצים בכל פעם) והשכבנו אותם במיטה. כיסינו אותם בשמיכה, הפעלנו את המוזיקה המרגיעה לזמן שינה, אמרנו “לילה טוב” ויצאנו מהחדר. “ערכנו” ממש טקס הירדמות, אחד לאחד, כמו שאנחנו עושים יחד איתה.

הפכתי את המוצצים ל”אנושיים”, כך שיהיה לה קל יותר להתמודד עם הפרידה מהם. אני חושבת שבדרך הזאת קל לה להתמודד עם הניתוק מהם. היא יודעת שהם נמצאים במיטה שלה, בחדר שלה, ומחכים לה שתבוא לישון. קשה להאמין, אבל זה עובד!

בסביבה שלנו יש ילדים נוספים שתמר פוגשת מדי יום ולהם יש מוצץ בפה, גם במהלך היום. קרה בעבר, בתהליך ההסתגלות לפרידה מהמוצץ, שהיא ביקשה לא פעם שגם לה יהיה מוצץ, אך לאחר שהסברתי לה כמה פעמים שאת המוצץ מוצצים רק במיטה ושהמוצצים שלה ישנים עכשיו, היא הפסיקה לבקש.היום תמר שלי בת שנה ועשרה חודשים ומוצצת את המוצץ רק כדי להירגע ולהיכנס למצב של שינה, כאשר היא מחזיקה בכל יד מוצץ אחד ומחבקת שני דובים. במהלך השינה המוצץ כבר לא נמצא בפה והיא ישנה שינה טובה ובריאה. במהלך כל היום היא בלי מוצץ בכלל והיא מדברת בלי סוף… ממליצה לכם בחום לנסות את השיטה שלי. זה עובד יופי!

מתרגלים להיות בלי מוצץ

היא למדה שבמהלך היום היא בלי מוצץ ושבשנת הצהריים ובשנת הלילה היא עם מוצץ. כך קל לה ולי להתמודד עם מצבים של בכי ושל תיסכול. חיבוק, נשיקה ודיבור מרגיע עושים את שלהם.

בהצלחה לאלה מכם שמנסים ולאלה מכם שמתחילים לחשוב בכיוון.

להתראות בטורים הבאים.
מאיה רוזנצויג

בחזרה לטור של מאיה  ______________________________________________________________________________________________

במסגרת טורי “להיות אמא” אתן מוזמנות לקרוא גם טורים של אמהות כותבות נוספות

רוצות גם לכתוב טור של אמא? אתן מוזמנות לכתוב לנו.

צוות אמא אדמה